רעות המר | להיות רב חילונית הומניסטית –  ספור אישי על חלום קהילתי

הורי אמי (אברהם וסרקה) הגיעו לכאן בשנת 1929 מורשה. זה היה ספור אהבה: אהבתם זה לזו ואהבתם לארץ ישראל. כמעט את כל משפחתם רצחו הנאצים. לאמי הם קראו "עתידה" ובכך בטאו את האופטימיות חסרת התקנה שלוותה אותם לכל אורך חייהם. אהבה גדולה ושמחה היו המרכיב המרכזי בכל ארוחות השבת והחג - וכה רבות כאלה היו לנו ביחד. שירים ביידיש ופולנית, דג ממולא ושטרודל בזוק אבקת סוכר, חיבוקים, סיפורי שלום עליכם, סיפורים חסידיים והרבה הומור וצחוק. הורי אבי (שאול ולאה) נולדו כאן. אביה של סבתא מצד אבא - הגיע ממצרים. סבתא דברה ערבית. לאבא קראה "חי" כדי שיחיה! במרפסת הקטנה גִדלה פטרוזיליה ושמיר, עירית וכוסברה. את אמי לִמדה להכין מעמול ממולא באגוזים וסוכר, וקובה ממולא בשר וצנוברים. אותי הייתה מברכת בערבית עסיסית ואני הייתי חוזרת אחריה: "מעסלמה ארוסה, ארוסה מעסלמה".
כך גדלתי לי עם זהות מורכבת – ספרד ואשכנז מתנהלים להם בשלום. פולנית ויידיש, ערבית ועברית, נגינתן ערבה לאוזניי.  דור שני להורים ילידי הארץ, דוברי עברית רהוטה, יוצאי תנועת נוער עברית. אבא היה בפלמ"ח והשתתף בקרב על יד מרדכי. אמא התאהבה בו עוד כשהיה המדריך שלה בַּתנועה. בית עמוס בספרים: ספרות עולם והמון ספרות רוסית לצד שירה עברית. שייקספיר ורומן רולן לצד שלונסקי, טשרניחובסקי, אלתרמן ולאה גולדברג. ביאליק, גוטמן,רחל המשוררת ונעמי שמר. טיולים בכל חג: "עליות לרגל" לירושלים בסוכות ומסע לנגב בפסח ובין לבין גלבוע ותבור, עמקים, גליל ונגב ואח"כ גם סיני וגולן. תמיד עם ספר תנ"ך וספורים שמחוברים לזמן אחר אבל לזהות של כאן ועכשיו. שייכות שמחלחלת לאט,עמוק – כמו דשן טוב. 

מרגע שאני זוכרת את עצמי היה לי ברור שהשם שהעניקו לי – "רעות" - מחייב. שם שמבטא רצון, תקווה, אמונה באדם. ביכולת שלו לבחור בטוב, להציב יעדים, להגיע. זה הבסיס. על זה אפשר לבנות צמיחה טובה: לימודים בבית ספר שסיסמתו היא "הצנע לכת", שירות צבאי כקצינת ת"ש, ח"ן וחינוך, לימודים באוניברסיטה, קשירת קשר של זוגיות ואהבה וכמובן -הורות.
ההתנסויות האלה היוו קרקע טובה לחלום קהילתי: לכל אדם יש יכולת להשפיע על חייו. להניע מהלכים, לפרוש כנפיים, להפיץ טוב על סביבותיו. אנשים יכולים לעשות את זה ביחד. למען עצמם ולמען אחרים. בצעדים קטנים עם אמונה גדולה. ואז – אין גבול למקום שאליו הם יכולים להגיע.

לפני עשרים שנה הגעתי לישוב קהילתי קטן בעמק יזרעאל. חפשו שם רכז קהילתי. עד אז החזקתי באמונות הללו באופן תיאורטי. המעבר לַעמק אִפשר התנסות של ממש. נפלה לי הזכות להיות שותפה להקמתה של מערכת חינוך לא פורמאלית מחוברת לחיי התרבות והחברה של הישוב. לעבוד עם הורים ומורים, בני נוער וילדים, מבוגרים וצעירים. זו הייתה חוויה מרתקת וממלאה. מלים כמו קהילה, התנדבות, אקטיביזם חברתי ותרבותי, נתינה לזולת, העצמה – רקמו עור וגידים והפכו למוחשיות. אנשים בנו קהילה. יצרו מסורת. דור שני ושלישי לדור הענקים שבנו את הארץ ועשו את זה כבר קודם: בנו קיבוצים ומושבים וייסדו דרך חיים.
בהמשך הדרך הגעתי לחברה למתנ"סים. נקודת זינוק להגיע לקהילות אחרות גם בערים ובישובים נוספים ולהיות שותפה שוב לחוויות של העצמה, פיתוח קהילה, העצמת מתנדבים והקמת קבוצות של פעילים שלוקחים אחריות קהילתית על איכות חייהם. קבלתי מתנה: יכולת ואפשרות לקחת בזה חלק. דרך מופלאה נפרשה לה.
דרך של למידה מתמדת – למידה מורכבת שנוגעת במודעות, מעשירה בידע ומפתחת כלים ומיומנויות. על הלמידה אמר לי סבא אברהם: "אפשר לקחת ממך כל דבר שיש לך, פרט לדבר אחד והוא – מה שתלמדי, את זה אף אחד לא יוכל ליטול ממך, אף פעם".  מעין אמירה "יהודית" שנצרבה בלבי - גרסא דינקותא.
דרך של בניית קהילה היא תמיד מסע אישי וקבוצתי גם יחד. תהליך של השתנות מתמדת, התרגשות גדולה, שותפות מחייבת.
מסע שאי אפשר לעשות לבד. אנשים הם המרכיב החשוב ביותר בתהליך. התחברות למקום שבו הם נמצאים והליכה משותפת אל המקום שאליו הם רוצים להגיע - זוהי תמציתו של המסע.
דרך שיש בה מפגש זהויות: מי שנולד כאן ומי שבא מקרוב ומרחוק, מזמן וזה עתה. מי שדובר את השפה ומי שרק ילדיו דוברים אותה, מי שמכיר את המנהגים והכללים ומי שאלה זרים לו והוא הולך לאיבוד בתוכם כמו ילד קטן...פסיפס מרתק של אנשים שמהווים יחד חברה ישראלית מתהווה, רוחשת, דינאמית, רבת צבעים, צרכים ורצונות.

לאורך השנים תרבות יהודית הייתה חלק בלתי נפרד ומובן מאליו של חיי. מרכיביה היו נהירים וכמו מובנים מאליהם: התנ"ך שליווה תמיד בטיולים ובסיפורים על מקומות, גיבורים, יצרים והתרחשויות דרמטיות המהוות חלק אותנטי של מה שקורה לאנשים.
השפה העברית – שפת אם אהובה, שורשיה עמוקים כעומק שנות קיומו של העם שלי ורעננים כאילו רק אתמול הומצאה. תמיד מאתגרת למצוא הקשרים, מפתיעה, מאפשרת מחשבה ויצירתיות ללא גבול.
תחושת השייכות למשהו גדול ממני –  גורל יהודי עתיק וחדש שהוא מנת חלקם של היהודים באשר הם ולאורך הדורות. גורל שמחבר אותנו להיסטוריה ומורשת משותפת – נרטיב מרכזי שהופך אותנו למשפחה אחת שנקראת "אומה".
מולדת משותפת –  ארץ הולדתי – מולדת פיסית או סימבולית לכל יהודי באשר הוא.
בחיי היום יום שלי הרגשתי שאני מממשת את כל המרכיבים מתוך תחושות של  הזדהות, שייכות ומשמעותיות גדולה וללא צורך בהגדרות ובתיוגים. כמו שאף פעם לא העסיקה אותי שאלת ההשתייכות העדתית שלי – האם אני אשכנזייה או  ספרדייה והייתי פשוט ישראלית, כך גם לא העסיקה אותי מעולם השאלה מהי היהדות החילונית שלי. יהדותי לא הייתה פחותה מישראליותי!

לפני עשר שנים הגעתי בפעם הראשונה לביקור רשמי -  בקהילה היהודית שבדטרויט, מישיגן. הייתי חברה במשלחת ישראלית של פעילים קהילתיים חילונים ודתיים מאזור הגליל המרכזי. הביקור היה מטלטל מבחינה תודעתית ורגשית: עולם קהילתי רוחני יהודי נפרש בפנינו. ובמרכזו – מנהיגות יהודית שלוקחת אחריות חברתית ותרבותית על איכות החיים של חברי הקהילה, נכונה לפעול ולהשפיע, לגייס משאבים, לבחור ולהכתיב דרך מבלי להמתין לתכנים או למשאבים שיבואו מלמעלה. עשייה רוחנית תרבותית רחבת היקף, עשירה, מגוונת, מלאת שמחה וחיות שנועדה לשמור ולהעביר הלאה את כל אותם המרכיבים שלי נראו כל כך מובנים מאליהם.
כשחזרתי, התחלתי לשאול את עצמי שאלות על מה שהיה קודם כאילו ברור: מהי קהילה יהודית בשביל יהודים כמוני – כאלה שאינם קשורים לבית כנסת? מהי מנהיגות קהילתית ואיך היא קשורה לערכים יהודיים עתיקים וחדשים?
השאלות נקשרו באירוע מכונן אחר שהתרחש שנה קודם לכן: מיד לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין. בחברה למתנ"סים הזמינו את העובדים למעגלי שיח כחלק מהניסיון להתמודד עם התדהמה, הכאב והצער, בדרך דיאלוגית ומשתפת. הרבה כעס ותסכול היו שם. באחד ממעגלי השיח שבהם השתתפתי קם אחד המשתתפים, תושב מטה בנימין שביהודה וחובש כיפה סרוגה ואמר: "צריך להפריד בין מחלוקות שהן כמחלוקת בני קורח ועדתו לבין מחלוקות לשם שמים". מיד נזדעקו כמה מחברי החילונים וצעקו לעברו: "הנה שוב אתם, הדתיים, מדברים בקודים שמובנים רק לכם".  הבחור האדים מכעס וזרק לעברם: "אם אתם אינכם יודעים מה משמעות ההבדל בין מחלוקת זו לאחרת, תתביישו לכם! ". התביישתי לי בשקט וכשהגעתי הביתה מיהרתי לפתוח ספרים וללמוד. ככל שניסיתי לדעת יותר גיליתי עד כמה גדול הבור שנפער ברמת הידע וההשכלה שלי בנושאים של תרבות והיסטוריה יהודית, מקורות ומחשבת ישראל. הייתי בוגרת אחד מבתי הספר היוקרתיים בחיפה, קצינה בצבא, בוגרת תואר ראשון ושני באוניברסיטה ובכל זאת, כל כך הרבה ידע בסיסי בנוגע לתרבות ולזהות שלי היה חסר לי.
כך הגעתי למכון שכטר – ללימודי תואר שני במדעי היהדות עם התמחות בתחום של משפחה וקהילה. המכון היה בית חם ומקום של השראה גדולה. לראשונה בחיי חוויתי תפילה, למדתי משנה ותלמוד וקראתי פילוסופיה יהודית. ההתמחות אפשרה לחפש כל הזמן הקשרים לכאן ולעכשיו. איך מה שאני לומדת רלוונטי ומשמעותי לחיי כבת זוג, כאם, כבת, כמחנכת, כמנחת קבוצות ויועצת ארגונית...