אבי פסקל | פתרון הבעיה החילונית בעזרת הרב החילוני – בר/בת המצווה כמשל

אתרכז בבעיית המחסור במנהיגות יהודית בקרב ציבור חילוני אדיש ומנותק מלימודי תרבותו במדינת ישראל.

הסקולריזציה, טוען כהנוב1, היא תופעה שלה שתי פנים -  האחת: "עזיבת" הדת, או אי התחשבות בה בתחום הפעילות החברתית והתרבותית, או "העברה/תרגום" של סמלים וערכים שמקורם בדת לצרכים חילוניים. תהליך החילון החל במאות ה-16, וה-17 ביהדות הספרדית עקב ההפרדה בין מודעות ללאומיות יהודית לבין מודעות לדת היהודית. המודעות ללאומיות באה לידי ביטויי בחיי חברה, שפה וספרות, השקפות ואמונות. המרות הדת והגדרה של נוצריות חדשה ויהדות חדשה של המומרים והחוזרים לדתם המקורית זעזעה ממילא את הזהות המוחלטת בין דת ללאום ביהדות. כל אלה קרו טרם הגירוש ב-1492. גירוש ספרד העמיד את הברירה בין שמירה על זהות יהודית והגלייה, לבין השארות והמרת דת.

הגולים ייסדו קהילות ספרדיות חדשות, שהקפידו להתבדל מסביבתן היהודית והנוצרית באירופה, שימרו את המסורת הייחודית שלהן, ויחד עם זאת שמרו על זיקה חזקה, משפיעה ומושפעת מסביבתן הכללית.
העיסוק במדעים החילוניים: פילוסופיה, אסתטיקה, רפואה, מדע,גיאוגרפיה, קרטוגרפיה ועוד, ביהדות ספרד, לא בא על חשבון הזנחת העיסוק ביהדות: פירושי מקרא, תלמוד, תרגום, לימוד, שפיטה וקביעת חוקים ונורמות התנהגות, חיי קהילה פעילים עם מוסדות וכללים מוסכמים ואף כפויים.
כהנוב מתאר את סטייתו של שפינוזה מהפרשנות ה"נורמטיבית" לכיוון ביקורת המקרא, והתייחסות חדשה למושג האלוהות ודת כחלק מתהליך החילון המוזכר לעיל.
התבוננות שכזו בהיסטוריה יכולה להתקבל כאנכרוניסטית אם כי אין זה אומר שזו התבוננות לא לגיטימית, כך טוען יעקב מלכין2, האומר כי תרבות ההווה היא נקודת המוצא להארה מחודשת של תרבויות עידני העבר. המאפיין העיקרי של החילון בחברה היהודית - ספרדית היה ההעתקה של מושגים, סמלים ואמונות ממקור טרנסצנדנטי למעגל ולשפת החברה כישות אוטונומית חילונית הנבדלת מהדת.
לאומיות  ע"פ מלכין היא חברות בעם, זהות לאומית של אדם ומעורבותו בתרבות עמו. הוא מדגים את המושג באמצעות תיאור היהדות בישראל, בה איבדה ה"יהודיות" את אופייה הדתי, ועברה מפסיביות לאקטיביות. הציונות והחיים במדינת ישראל יצרו תרבות יהודית חיה בישראל.
אליעזר שבייד3 טוען שפריצת תהליך החילון של התרבות האירופית לתוך מסגרת חייו של העם היהודי קרתה במחצית השנייה של המאה ה-18. האמנציפציה מסמנת לדידו את קו השבר: ביטול חוקי הבידוד, האפליה והדיכוי מהם סבלו יהודים במשך מאות בשנים. לטעמו יש קשר מהותי בין אמנציפציה לבין חילון פוליטי,חברתי ותרבותי. כל זמן שהדת הנוצרית הייתה מעורבת ישירות בשלטון וקבעה בכפייה את נורמות ההתנהגות החברתית תרבותית,וכל זמן שהיהדות קבעה באורח סמכותי ,מלא ובמישרין את אורחות החיים  בקהילה היהודית לא היה כל סיכוי לאמנציפציה. משנשבר הכוח והתפוררה הסמכות, גם של הדת הרודפת וגם של הנרדפת- ניתן סיכוי לחילון. דומה שיש כאן הלימה בדברי החוקרים בדבר החלשת כוח הדת דווקא בתקופות בהן היו המרות דת תקיפות ואלה היוו מעין זרז לתהליך החילון.
תהליכי החילון אפשרו התפתחות של תנועת נאורות עולמית ממנה התפתחה כידוע הציונות שהקימה את מדינת ישראל בה חיים רוב אזרחיה היהודים אורח חיים חילוני.
עם הקמת המדינה, ההפרדה בין דת ולאום הביאה למצב מסוכן בו היהדות חזרה להיות מזוהה עם הדת. עקב הזיהוי של היהדות עם הממסד הדתי האורתודוכסי בקרב חילונים ישראליים, נוצר נתק בין החילוני הממוצע ליהדותו או במקרה הטוב נותר קשר רעוע.
חילוניים רבים מגדירים את חייהם היהודיים בפועל במדינת ישראל ללא התמודדות מודעת עם ערכים ותכנים יהודיים.
חגים יהודיים רבים אינם מצוינים. במערכת החינוך הממלכתית אין כמעט זכר לחגיגות חג ושבת מחטיבת הביניים ואילך. החינוך ליהדות כתרבות או שאינו ניתן כלל או שניתן במידה מועטה בלבד. אורח החיים החילוני יוצר סדר יום משלו ואינו משלב בו לימוד וחג יהודי.
כתוצאה מהמצב החוקי במדינה ואורח החיים החילוני נוצר מפגש טראומטי עם "היהדות הדתית" והוא מתרחש דווקא בטקסי החיים והאישות כגון: לידה, ברית מילה, קבורה, נישואין, קבורה, אזכרות ואבלות.
רבים אינם מבצעים טקסי חיים בעלי גוון יהודי כלשהו – כך למשל כ-30% מהזוגות המאושרים לנישואין ע"י הרבנות אינם מבצעים זאת ברבנות, קל וחומר פסולי החיתון למיניהם: המוגדרים כגויים עקב מוצא אמהותיהם, ילדי עובדים זרים, יהודים שהביאו בני זוג גויים מחו"ל או שהכירו בארץ ועוד.
הגיור הקשה והמחמיר שאינו עולה בקנה אחד עם האמונות הערכים ואורח החיים החילוני רק מחמיר את הבעיה. אחת הדרישות הבלתי מתקבלות על הדעת של הגיור האורתודוכסי היא לקיים אורח חיים דתי אורתודוכסי גם אם האנשים הם חילוניים. וכן נדרשים ההורים לשלוח את ילדיהם לבית ספר דתי ולקיים בית יהודי "כשר" על פי הדרישות המחמירות של הגיור האורתודוקסי.
צפוי אם כך שאם לא תיעשה פעולה מונעת, הזיקה ליהדות על מורשתה ההגותית המסורתית והתרבותית תיחלש עוד יותר ובעקבותיה הזיקה לארץ ולעם. כלומר, אם בשל כך שהציבור החילוני לא מקבל חינוך יהודי הרלוונטי לחייו, או בעקבות המצב הפוליטי חוקי בו האופציה היחידה לטקסי החיים תישאר דתית, הרי שפחות ישראלים יראו עצמם מזוהים כיהודים. כבר כעת ניתן לזהות התנתקות פורמאלית מהזהות היהודית בתוך דור לכל היותר.

מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שהתפרסמו בנובמבר 2002 ניתן לזהות מגמה של גידול של פי 10 במספר הזוגות הישראלים הנישאים בחו"ל,מרביתם יכולים להינשא בישראל ע"פ חוק.

אבי רביצקי4 טוען כי יש אמנם מתחים גדלים והולכים בחברה הישראלית בשאלות של דת ומדינה, אך לטענתו העימות בין דתיים וחילוניים אינו מבטא רק תהליכי ניכור ופירוק אלא גם היבטים של שחרור חברתי ופלוראליות תרבותית.
הוא מביא דוגמאות לירידה באפיית מצות לקראת פסח כחלק מעזיבת המסורת ע"י החילוניים,לירידה במספר הסטודנטים הלומדים יהדות באוניברסיטאות ועוד. בפרק הנוגע ל"סטאטוס קוו" הוא שואל מהו אותו מושג חמקמק? האם נידונה החברה הישראלית למלחמת תרבות? מדוע הסדרים חברתיים שהיו מוקבלים שנים רבות אינם מספקים והם נדחים ע"י חלקים שונים בחברה הישראלית? ההנחה של כל צד  הייתה  ש"השני ייעלם"...זה לא קרה! הוא מביא את צידיו השונים של המתרס ,אבל המבנה החברתי מורכב הרבה יותר. חוקרי מכון גוטמן מצאו שאין חלוקה בין דתיים לחילוניים אלא יש רצף מ"מקפידים לשמור" ועד "כלל לא שומרים מצוות".
על פי סקרים שונים התמונה המצטיירת בשוליים היא של אורתודוכסיה דתית ואורתודוכסיה חילונית, בהיקף דומה של כ-20% כל אחת.
כרב חילוני אפנה בעיקר לאוכלוסייה החילונית המובהקת על גווניה השונים. קהל יעד זה מתחלק לשתי קבוצות עיקריות: "סרבני רבנות אורתודוכסית", ו"מסורבי רבנות אורתודוכסית". ואולי אפשר לאמר בצורה פשוטה: כל מי שאורח חייו חילוני, כלומר, מי שאינו כפוף למצוות ההלכה), הוא חילוני. ההגדרה זו כוללת כ-80% מהיהודים בישראל, והיא אולי החשובה יותר עבורי.

טקס בר/בת המצווה. בקרב בציבור החילוני, יש משפחות רבות שאינו מציינות את טקס בר/בת המצווה כלל, או מציינות אותו בדרך שאינה קשורה כלל ליהדות: טיול גדול, מסיבה, אירוע רב אורחים באולם מפואר וכיוצא באלו. זה קורה עקב הנתק, הניכור ואי הקבלה מיהדות בית הכנסת ונהליו, זרות להוויה הדתית ודחייתה כמתכונת מחייבת. בדרך אותה אני מציע, נוצר  קשר חי ואמיתי, בין ההוויה המשפחתית הפרטית, לבין היהדות, הרלוונטית לה.
אדגים את השינוי במתכונת חגיגת בר/בת המצווה בקיבוץ, בדור שלי ובדור ילדי. אציע מתכונת לתהליך יצירת טקס משפחתי, בחיבור עם היהדות שלה. כל זאת תוך הגדרת תפקידי כרב החילוני בתהליך.