נרדי גרין | האם הרמב"ם ביטל את המצוות המעשיות?


האם ניתן למצוא בפרק ל"ב של מורה נבוכים, המברך על היגמלות העם ממידת הקרבת הקורבנות, אמירה מפורשת שיש לבטל את המצוות המעשיות שאין להן טעם?


זו פרשנות אפשרית, ועובדה היא שאנשים פרשו זאת כך גם בזמנו של הרמב"ם. ואולם טענתי היא שלא לכך התכוון הרמב"ם. הוא ייחד את עבודת הקורבנות כפולחן מיותר, אך לא ביטל את שאר המצוות. נהפוך הוא, הפרויקט שלו בא על מנת לתת טעם למצוות.
צריך לציין שהויכוח על טעמי המצוות אינו חדש. מקורו בספרות התנאית והתלמודית. כבר בבראשית רבה עולה הנמקה לטעמי המצוות1: "רב אמר לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות, וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף, הוי לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות". מכיוון שעיסוקם היה בפלפול לוגי כל היום, לא יכלו החכמים לסבול את המצב שבו יש מצוות כה רבות והגיון להן מעט. והמסקנה של רב היא שמטרת המצוות היא לצרוף את הבריות בכבשן ההלכה, כלומר לעצבן וללוש אותן כרצונו של האל, שהרי מצוות השחיטה אין לה שום הגיון. בהקשר של הדיון על דיני המלך בספר דברים2 גם בתלמוד3 נשאלת אותה שאלה: "ואמר רבי יצחק: מפני מה לא נתגלו טעמי תורה - שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן נכשל בהן גדול העולם. כתיב (דברים י"ז): "לא ירבה לו נשים", אמר שלמה: אני ארבה ולא אסור, וכתיב (מלכים א' י"א) "ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו". וכתיב (דברים י"ז) "לא ירבה לו סוסים", ואמר שלמה: אני ארבה ולא אשיב וכתיב (מלכים א' י"א) "ותצא מרכבה ממצרים בשש" וגו'". הסיבה שרבי יצחק נותן לאי גילוים של טעמי התורה היא סיבה מוסרית כביכול, אם יודעים את טעמי המצוות יש חשש גדול יותר שנפר אותן. כך גדול עולם, שלמה המלך נכשל בשני פסוקים שטעמם ברור בתורה, כלומר, ככל שנדע פחות כך לא נפר ציוויים מוסריים.
ישנה האמירה התלמודית שאסור להטיל ספק בחוקי האל, בדיון על שילוח שעיר לעזאזל נכתב4: "דבר אחר גזרה - שמא תאמר מעשה תהו הוא, תלמוד לומר: אני ה', אני ה' גזרתיו ואין לך רשות להרהר בהן". ורש"י מפרש: "מה כפרה יש בשילוח זה, ומה יש ביד צוק זה להועיל". כלומר, ישנה תהיה על מצוות שילוח השעיר, במה היא מועילה?, והתורה שאומרת "אני ה'", מתכוונת בכך שאין להרהר אחר המצוות בתורה.
הרמב"ם מקדיש חלק נכבד ממורה נבוכים לעניין טעמי המצוות. חלק ג' פרק ל"א עוסק באופן כללי בטעמי המצוות. הוא אומר שם במפורש כי למצוות יש טעם והן מכוונות כלפי תועלתו של האדם. שהרי אם היו הגיוניות, מקורן היה אנושי ולא אלוהי משום שנובעות הן מתבונה ארצית, "אבל אם הן דבר שאין מושׂכלת לו משמעות כלל, ואין הן גורמות תועלת, אזי הן באו בלי ספק מן האל"5, כלומר הרמב"ם מנסה לקעקע את הרעיון שדברי האל ומצוותיו חייבים להיות אזוטריים לאדם. עמדתו של הרמב"ם בסוגיה זו היא אנתרופוצנטרית, מכוונת כלפי האדם, וזאת בניגוד למשל לעמדתו של לייבוביץ'6, שהיא תיאוצנטרית במובהק, כלומר המצוות הן למען האל. הרמב"ם מכנה את אלו שמתנגדים לדעה זו טיפשים, או בלשונו הצחה "חלשי שכל". אלו החושבים שהאדם מושלם יותר מהאל בכך שכל מעשיו מלאי טעם ותכלית, ואילו ציוויי האל לא מועילים, או אוסרים על דברים שעשייתם לא מזיקה לנו.
אך הרמב"ם, הנאמן לשיטתו כי התורה מכוונת לשני דברים עיקריים "תקינות הנפש ותקינות הגוף"7, אומר שהמצוות נועדות לתועלת האדם. את הסימוכין שלו הוא מביא מפסוק בספר דברים8: "וַיְצַוֵּנוּ יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת יְהוָֹה אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה". כלומר יש שתי סיבות למצוות, הראשונה היא ליראה, והשנייה לתועלת החיים ולטיובם. והוא מביא פסוק נוסף9: "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" כלומר העמים האחרים מכירים בכך שהמצוות ניתנו בחכמה ובתבונה. ואם המצווה הניתנת אין לה טעם וסיבה למה יאמרו עמים אחרים על העושה אותם שהוא חכם ונבון? והרי העם הזה הוא המופלא בעמים.
הרמב"ם מסיים את הפרק בהבאת הטעמים הכלליים למצוות. הוא מחלק את טעמי המצוות לשלושה חלקים:
1. "לתת דעה נכונה או להסיר דעה פסולה" – חינוך אידיאולוגי להשקפת עולם.
2. "לתת משפט צדק, או להסיר עֹשֶק" – תיקון מדיני, לכונן שיטה חברתית המבוססת על צדק.
3. "לחנך למידה טובה, או להזהיר מפני מידה גרועה" – תיקון מוסרי, לחנך ערכים של צדק ומוסר.
פרק ל"א היה רק ההקדמה ואילו את הפרקים ל"ב ועד פרק מ"ט הרמב"ם מקדיש להסבר מפורט על טעמי המצוות וההלכות. הוא מתחיל בפרק ל"ב עם מה שנראה לו הדבר הקשה אולי להסבר מכל – הקורבנות. ההסבר של הרמב"ם לציווי על הקורבנות, אליו הוא מתנגד, הוא בכך שישראל היו רגילים לעבודה זרה ולקרבת קורבנות לאלילים ולגרמי השמיים. אילו נצטוו להימנע מהקרבת קורבנות, לא היו מסוגלים לקבל זאת, לכן ציוותה התורה להקריב קורבנות על מנת שלא יעבדו עבודה זרה. כלומר הציווי על הקרבת קורבנות הוא לא דבר מהותי אלא מתודי, להרגיל את האדם בהדרגה להיפרד מעבודה זרה ולעבוד את האל. יש בעייתיות לגזור גזירה שווה בין פולחן, השווה אצל הרמב"ם להקרבת קורבנות, באופן ספציפי ומדויק, לבין שאר סוגי הפולחן. כלומר: המצוות והתפילות. ניתן להסק זאת מתוך האמירה שלו10: "כאילו בימינו היה בא נביא הקורא לעבוד את האל והיה אומר: האל ציווה עליכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה. עבודתכם תהיה רק מחשבה בלי מעשׂה כלל" ייתכן וישנה פרשנות הפוכה. אולי הרמב"ם דווקא מדגיש שאין אפשרות לעבוד את האל ללא תפילות, צומות וקריאות לעזרה. אפשר להסיק את זה מסגנון השאלה האומר11: "יודע אני שבהכרח תירתע נפשך בהרהור ראשון מעניין זה. זה יקשה עליך, ובלבבך תשאל אותי ותֹאמר לי: "כיצד יבואו ציוויים ואיסורים ומעשׂים גדולים ומפורטים מאוד, בזמנים קבועים, והם כולם בלתי מְכֻוָּנִים לעצמם, אלא למען דבר אחר, כאילו זאת תחבולה שחיבל האל לנו, כדי שישׂיג את כוונתו הראשונה". הסגנון הוא דיאלוגי ולכן השאלה לא מבטאת את דעתו של הרמב"ם אלא של היריב שהוא הולך לסתור. למרות שהדבר קשה להבנה הנה תיכף יגיע ההסבר למה שיכול להיראות לנו כתחבולות האל.
נשאלת השאלה היא מהי עבודת האל אצל הרמב"ם שהיא הנכונה, המתאימה לזמנה, האופטימאלית בעיניו? לאחר שהוא פוסל את הקרבת הקורבנות הוא אומר12: "אבל תפילת הרשות ותפילת החובה (אומרים) בכל מקום וכל מי שמזדמן. וכן הציצית, המזוזה, התפילין ושאר העבודות הדומות להם". עבודת הקורבנות אם כן היא יוצאת דופן בעניין הזה והוא מביא את ירמיהו כביסוס לדבריו שהקורבנות הם זמניים13: "כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח. כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם". טענתו היא שכלל המצוות מטרתן בכלליות תיקון עולם וייסוד חברה צודקת ומוסרית, הרמב"ם מביא כאן את המצווה הראשונה שהעם מצווה בפרשת מי מרה כאשר העם מתלונן שאין מים לשתות כי הם מרים14: "וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ". החוק והמשפט עליהם מדובר כאן מפורשים בתלמוד כ"שבת והדינין". הבסיס של המצוות הוא בציווי הראשון הציות לאל, והסדר החברתי הראשון שמושם על העם אינם קשורים בזבח.
אם כן, הרמב"ם אינו פוסל את המצוות אלא מנסה למצוא להן טעמים לשיטתו. ברור שגישתו הרדיקאלית, המהרהרת אחר עצם קיומם של דברים יצרה סדק רחב שבעדו יכלו אחרים להיכנס. ואולי כאן יש בסיס לטעון שעל היסודות אותם בנה, שפינוזה המשיך את הבית. אולם על מנת להגיע למסקנות מרחיקות לכת יש לעיין עיון נוסף בדיונים הנרחבים בהלכה, בכלל הפרקים העוסקים בטעמי המצוות במורה נבוכים, ובהוגים שלאחר הרמב"ם בנושא טעמי המצוות.
נרדי גרין דצמבר 2005, כסלו תשס"ו