נעמי מעודד  | היום אני מוסמכת לרב חילונית
נאום ההסמכה, דצמבר 2008, סינמטק תל אביב


מכובדי, נציגי הפדרציה,בני משפחתי האהובים, עמיתי להסמכה, חברים ואורחים נכבדים-שבת שלום!

היום אני מוסמכת להיות רב חילוני. אני נרגשת היום, כנגד כל הציפיות שלי, אך יחד עם זה בטוחה. בטוחה כי בחרתי בדרך הנכונה לי.
היהדות של הורי, ילידי תימן, שעלו ארצה עוד לפני קום המדינה, היתה יהדות 'רבנית'. הם האמינו בסמכותו של האל. הם קיימו את מצוותיו. הם עשו זאת, כנראה , ללא שמץ של ספק. כך חונכו ולא היתה בעולמם אופציה אחרת.
היהדות שלי, לעומת זאת, היא יהדות 'ריבונית'. גם אני מאמינה. אתאיסטית מאמינה. מאמינה בריבונות האדם, בכוח היצירה וביכולת ההשפעה שלו על המציאות הסובבת אותו. אני מאמינה בהומניזם.
לי יש יותר אופציות מאשר היו להורי. זה לא עושה את החיים קלים יותר. זה מטיל עלי יותר אחריות. אחריות על חיי אך גם על חייהם של אחרים.אחריות על הכרעות מוסריות. כאדם חילוני אני חופשייה אומנם ממצוות ההלכה מתוך הכרה ובחירה, אך אין אני חופשייה ממצוות המוסר האנושי. וגם זאת מתוך הכרה ובחירה.
היהדות שלי היא יהדות ישראלית!
 
מהי היהדות הישראלית עבורי ומהי דרכי ברבנות החילונית?
 
אנסה להסביר זאת באמצעות דוגמא מן החיים. השבוע קיבלתי בפעם הראשונה מה שנקרא 'שאלת רב'. התלבטתי אם להביא אותה בגלל תוכנה שאינו משמח, אבל גם זה חלק מן החיים. וזו לשון הפנייה שהתקבלה בדואר אלקטרוני:
נעמי יקרה, מכיוון שאת כבר רבה חילונית- יש לי שאלה הלכתית...
לפני מספר ימים, סבי (אבא של אבא) נפטר. אנחנו לא היינו בקשר טוב עמו ואני אישית לא ראיתי אותו למעלה מחמש שנים.
אבל, אני לא רוצה להיכנס לשום עימותים עם הדת היהודית ולכן הייתי רוצה לדעת האם עדיין מותר לנו לחגוג בארץ במרץ כפי שתכננו. אשמח לשמוע ממך מה מקובל ומה נהוג. המון תודה מראש...
 
הדוברת היא נערה ישראלית החיה בשוויץ ועומדת להינשא  בטקס ישראלי הומני בינתרבותי שאערוך לה בחודש מרץ בארץ. היא נערה משכילה, עורכת דין במקצועה. גדלה בבית חילוני למהדרין אבל מכבדת את המסורת היהודית. (המלים שלה). היא אינה יכולה להינשא בארצה- מולדתה לאהוב לבה. משום שאהובה אינו יהודי וגם אינו מעוניין להתגייר. הוא נוצרי חילוני. אתאיסט. הדת/ההלכה אינה מאפשרת זאת כמובן אלא אם יתגייר גיור אורתודוכסי. המדינה אינה מאפשרת זאת כי חוקי האישות נתונים בידי המימסד הרבני.
אבל הנערה המקסימה הזו אינה רוצה להתעמת עם הדת היהודית...
 
שאלה כזו מעידה לדעתי על בלבול. אנחנו רוצים לחיות את התרבות היהודית כאנשים חופשים אבל משום מה נדמה לנו כי ההלכה/הדת קובעת  לנו את כל אורחות חיינו ואנו כבולים בידה.
הדרך בה עניתי לה מייצגת, לדעתי, את דרכי ברבנות החילונית ואת הצורך בתפקיד זה עבור ציבור שרוצה יהדות אחרת.
ראשית, כמובן, השתתפתי בצער המשפחה. אחר כך, פרשתי בפניה את מנהגי האבלות הנוגעים לשנת האבל, מי חייב בהם ואת ההנמקות לכל מנהג ומנהג וזאת עפ"י המסורת המקובלת.
שנית, הפניתי את תשומת לבה לעובדה כי עדיין, לשמחתי, אין החוק במדינת ישראל כופה על האדם מנהגי אבלות מסוימים. שאבל הוא עניין פרטי. שמשך זמן האבל גם הוא נתון להחלטתו העצמאית של האדם.
שלישית, החזרתי אותה אל עצמה, אל מה שהיא חושבת על העניין, אל מה שהיא מרגישה באופן אישי ביחס למות סבה ומה באמת היתה רוצה לעשות.
הזמנתי אותה ליזום שיחה עם אביה, שהוא האבל העיקרי, שמנהגי האבלות נוגעים אליו ולשוחח עמו מתוך מקום של כבוד ואמפטיה לרגשותיו ולרצונו בעניין. רק לאחר מכן לקבל החלטה מושכלת, לבחור מה נכון לה לעשות ולקבל את האחריות על החלטתה עם כל מה שמשתמע ממנה.
זוהי היהדות הישראלית שלי. היא מאפשרת בחירה מתוך מודעות, מתוך כבוד לעבר אך תוך התייחסות רציונלית להווה. מתוך עוצמה שמאפשרת עצמאות, בלי להרגיש שבויים בידי אחרים. מתוך חופש ולא מתוך כפייה.
היהדות שלי מתחילה בלמידה. אני יכולה לחדש, לגנוז, לשנות או להוסיף רק אם אני מכירה את התרבות היהודית על כל שכבותיה.
היהדות שלי היא יהדות פותחת דלת. לכל אדם יש זכות לחיות את היהדות שלו. כל אדם זכאי להרגיש שייך. בישראל נחוץ שיהיה לחלונים זרם שאליו יוכלו אנשים להשתייך, שם יוכל אדם להרגיש בבית:רצוי, מקובל ואותנטי.
היהדות שלי היא פשוטה. במובן הזה שהסרנו ממנה קליפות מיותרות ומסכות של 'כאילו'. פשטות מצביעה על דברים כהוויתם. בישירות,בנקיון, בקבלה עצמית מלאה. העיסוק בפשוט  יכול להיות מורכב, רציני ומאתגר.
היהדות הישראלית היא דרך יצירתית. היא מתרחקת מהגדרות, הגבלות ושיטות. יש בה זרימה והשתנות מתמדת, יש בה שאלות ללא תשובות. כיוון שאין דרישה לאחידות, אנו יכולים לתת ביטוי מלא לייחודיות שלנו.
יחד עם זאת, לא שורר בה כאוס. יש בה סדר מסוים. הוא מעגן אותנו. ההומניזם הוא האדמה תחת כפות רגלינו. הקרקע היציבה תחתנו. הוא הבסיס ליצירתיות במיטבה, לפתרונות בלתי שגרתיים, לחדשנות, לדמיון וליצירה.
 
היום אני מוסמכת להיות רב חילוני. זה אומר שאני מוכנה לשמש סמכות רוחנית עבור האחר.אך באמירה זו יש גם קושי עבורי.
הרי אני מאמינה שכל אדם בפני עצמו אחראי על ההכרעות  המוסריות שלו,איך אני רוצה להיות סמכות עבור האחר? מה הטעם במוכנות שלי? האם יהיה שם האחר כדי לקבלה?
אני מאמינה שכן.
הם נמצאים שם כבר עכשיו. כל אותם זוגות ומשפחות המגיעים אלי, מזה עשר שנים, כדי ליצור טקס מעבר אחר בחייהם. תגובות שאני מקבלת מגולשות ברשת, הקוראות את מאמרי באתר "הדרך למעלה", ויש אולי התחלת תהליך  של יצירת  קהילה בגלריית 'הקצה' בנהרייה. אנחנו לומדים ביחד, אנחנו מתייעצים מה נכון לנו, מה הולם את השקפת עולמנו, את ערכינו ואנו מחדשים את התרבות.
זה המקום בו אני כאדם וכאשה-רב, מגלה אמפטיה, מקשיבה, מנסה להכיל רגשות של האחר, לגשר על פני פערים ומחלוקות, וגם מגלה יוזמה, יצירתיות ויכולות ארגוניות. אך מעל לכל, מאמינה במה שאני עושה ואומרת רק מה שאני מאמינה בו.
הצבתי לעצמי מטרה. זוהי מטרה בעלת משמעות. זוהי מטרה הכרוכה בהתפתחות ובצמיחה אישית שלי ושל כל השותפים במסע. זוהי מטרה המבטאת קשר בין אנשים ותרומה לקהילה. וכבר אמר הלל הזקן: "אם אין אני לי- מי לי  וכשאני לעצמי- מה אני ואם לא עכשיו –אימתי?" 
אני רוצה ויכולה להוביל מהלך שבסופו תיווצר קהילה.
אני רוצה ויכולה להוביל אירועי חג ומועד, טקסי חיים, וגם להוות מקור משען בשעת צער ומצוקה, ללוות  ולתמוך בבני אדם בשעת משבר.  זה האתגר, זו המשימה.
 
 
אני רוצה להודות מקרב לב ל פרופ' יעקב מלכין ,שהמפגש הראשון אתו ועם הגותו,לפני שנים, עוד בהיותי מנהלת בי"ס בתל אביב, אפשר לי את פריצת הדרך הזו.
להודות למי שאפשר את הקמת המכון ההומניסטי הרב שרוויון ויין זכרונו לברכה, על האומץ ועל החדשנות.
להודות למי שהביא את הקמח ואפשר את התורה- לתורמים הגדולים של התוכנית.
עמיתי בתמורה, אני מודה לכם על היותכם קבוצת השייכות שלי, אני מודה לכם על ההתגייסות שלכם לסייע לי בהקמת קהילה בצפון, אני מודה לכם על השיתוף בידע הרב והמגוון שלכם.
ולכולם, תודה על ההקשבה.