היהודיות של חסרי הדת | מאת פרופסור יעקב מלכין
על המאפיינים המשותפים והמייחדים יהודים "חופשיים מדת" ויהודים "דתיים
".

הכרת המדינה בהצהרת הסופר יורם קניוק כי הוא יהודי חסר דת (ראו פסק הדין של בית המשפט המחוזי) היא הזדמנות להגדיר בחוק את זכויות רוב הציבור היהודי בישראל - ציבור יהודים חופשיים מדת, המכונים ”חילונים“ ובלשון החוק: ”חסרי דת“.

החופש מדת מאפיין את רוב היהודים החיים אורח חיים חילוני
זכויות חופש הדת והחופש מדת הן זכויות ראשוניות של האדם בדמוקרטיה, כגון הזכות להינשא ולהתגרש ללא התערבות מנהיגי המיעוט הדתי האורתודוכסי, הזכות להיחשב ליהודי ללא חֲבֵרוּת באחת מתנועות המיעוטים הדתיים למיניהם, הזכות ללמוד יהדות כתרבות ותנ"ך כספרות לאומית מחוץ למסגרת דתית.

לימודי היהדות כתרבות: כוללים את תרבויות היהדויות החילוניות והדתיות, ואת יצירות המופת המביעות והמייצגות את האמונות ואת אורחות החיים שלהם, אשר מאפיינות את הרוב החילוני של העם היהודי ואת המיעוטים הדתיים שבו.
התנ"ך ומכלול היצירות שנוצרו במשך כ-300 השנים האחרונות, ואשר נוצרות בהווה על ידי יהודים חופשיים מדת, מייצגים בימינו את היהדות יותר מכל מכלול של יצירות שנוצרו באחת היהדויות הדתיות בהווה או בעבר, כגון ביהדות הרבנית-תלמודית, ביהדות היוונית בעידן ההלניסטי, ביהדות הנוצרית לפני שנפרדה והייתה לדת האימפריה, ביהדות הקראית, ביהדות החסידית, ביהדות הקבלה, ביהדות המשיחית השבתאית, ביהדות הרפורמית, הקונסרבטיבית, ויהדויות הניו אייג‘ והרקונסטרוקציוניזם.
ההכרה בזכויות הרוב החילוני של יהודי ישראל תאפשר שחרור מאכיפת מנהגים וחוקים דתיים על הציבור חילוני - בתחום השבת והחגים, בתחום המזון והתחבורה הציבורית, בתחום החוק והמשפט בענייני משפחה ובתחום ההשכלה והחינוך.

תפקיד ומובן המושגים
מובן המושגים הוא התפקיד שהם ממלאים בשיח ובהקשר מסוים, כפי שהגדירו ויטגנשטין1 .
'דת', 'חילונים', 'דתיים' במאמר זה ובשיח יהודים חופשיים
מובן המושג ”דת“ הוא מערכת חוקים ולא דרך לאמת2. תפקיד המילה “דת“ בלשוננו הוא לציין את מערכת המצוות שנוצרו על ידי מייסדיה ומנהיגיה של תנועה דתית מסוימת, המיוחסות לאלוהים, המחייבות לציות למצווות, אך ברוב המקרים אינה מחייבת אמונה בקיומו של האל שציווה אותן.
מובן המושג “יהודים דתיים“ הוא כינוי לאנשים הרואים עצמם מחויבים לציית למערכת מצוות דתיות. ב"דת ישראל“ קיימות גרסאות רבות של המצוות, המתקיימות בתנועות הדתיות השונות, כגון: התנועה הדתית הרפורמית לעומת תנועות חרדיות ואורתודוכסיות למיניהן.
מובן המושג: ”יהודים חילונים“ הוא כינוי ליהודים המאמינים באדם כריבון, כלומר חופשיים לבחור דרכם בחיים וביהדות, מחויבים לכללי צדק וחוקי הדמוקרטיה המבוססים עליהם, חופשיים ממחויבות לציות למצוות כל דת , ומעדיפים את המצפון על הציות.
אמונה יהודית חילונית: אמונותיהם של יהודים חילונים מתבטאות באורח חייהם, במנהגיהם, באופן חגיגת השבת וחגי ישראל, בחינוך שהם נותנים לילדיהם, וביצירה ובצריכה התרבותית בחייהם. מאמונתם של יהודים חילונים הומניסטים נובעת הכפירה במחויבות לציית לצווים ולמצוות המנוגדות לצדק ולזכויות כל אדם וכל עם. יש ביניהם בעלי אמונות ותפיסות שונות של המושג "אלוהים" - כבאמונות האתיאיסטים, הרואים באלוהים גיבורים ספרותיים שנוצרו על-ידי בני אדם במיתוסים ובספרויות בתרבויות העמים, או באמונות הפנתיאיסטים, הדאיסטים והאגנוסטיים.
”יהודים“: יהודים הוא שם תואר לבני אדם החברים בעם היהודי מתוקף מוצאם ממשפחה יהודית, או המצטרפים אליהם בדרך כלשהי, ללא קשר עם היותם שומרי מצוות דת יהודית. (תופעה הקיימת מאז שהצטרף ערב רב של עמים לבני ישראל יוצאי מצרים, כמו אשתו הכושית של משה, או כמו האמהות הלא יהודיות של מלכי ישראל)

העם היהודי הוא ייחודי כמו כל עם, וכך גם היהודיות. יהודים מודעים ליהודיותם ומוכָּרים כיהודים על ידי סביבתם הלא יהודית. סארטר ראה ביחס הסביבה גורם מכריע ביהודיות היחיד, לוסי בסרט ”מסייה קליין“ ופריש במחזהו ”אנדורה“ מתארים הפיכתו של אדם ליהודי כתוצאה מהֵחָשְׁבוֹ ליהודי על ידי השלטונות או מצד סביבתו החברתית.

המשותף למאפייני היהודיות של כל היהודים, החילונים והדתיים
1. המודעות ליהודיות של היחיד: יהודים מודעים ליהדותם מרגע שנולדו והתחנכו במשפחה יהודית, או מרגע שהצטרפו אליה ואל קהילה יהודית, אימצו את שפתה ואת מנהגיה. יהודים מודעים ליהודיותם גם בהשפעת הסביבה הלא יהודית, הרואה בהם יהודים גם כשהמירו דתם לנצרות, והם ממשיכים להיחשב ליהודים, גם אם הוציאו עצמם מהכלל היהודי: יהודיותם ממשיכה להיות גורם משפיע על חייהם וגורלם של יהודים כמו קרל מרקס, טרוצקי, מאהלר, היינה, ברגסון. טיפוסי סיפור חייו של ארנולד שנברג, שהתנצר לפרוטסטנטיות, ברח לצרפת ולאמריקה, חזר ליהדות, ובסוף ימיו ביקש לקבל משרה באקדמיה למוסיקה בירושלים.
האוארד ג‘ייקובסון מביא בראשית ספרו “קלוקי נייטס“ (המוקדש ליהודים חופשיים מכל דת שביקשו לחיות כלא יהודים) את ספורו של גרוצ‘ו מרקס:
"ארטו קאהן היה עשיר, שתרם לאופרה ולמוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. חברו פילדינג היה גיבן. יום אחד טיילו השניים בשדרה החמישית, וכשעברו על יד בית כנסת אמר קאהן לידידו : "אתה יודע, פעם הייתי יהודי". ענה לו פילדינג : "אתה יודע, פעם הייתי גיבן“.
2. המודעות לתנ"ך ולחגי ישראל : יהודים חילונים ודתיים מודעים לתנ"ך, אשר בספרותו המגוונת עוצבה המודעות להיסטוריה משותפת של העם היהודי, לשבת שייחדה את העם היהודי מכל העמים בכל תפוצותיו, לחגים ההיסטוריים של העם היהודי - סוכות, חנוכה, פסח, פורים, ולחגים דתיים בגרסאותיהם השונות והחילוניות כיום הכפורים. בתנ"ך כלולים גם מקורות האתיקה וכללי הצדק ביהדות, וגם דוגמאות קיצוניות של אי-צדק כרצח עם שבוצע ע"י יהודים ועמים אחרים.
המודעות לתנ"ך תפקדה לא רק כיחס אליו כאל ספרות מכוננת תרבות העם היהודי, אלא גם כתעודת לידתו וכסיפור יצירתן של שתי ממלכותיו הראשונות בארץ ישראל, תעודה שהופצה בעם ובעמים במשך למעלה מאלפיים שנה, ואשר חזרה להיות בסיס תחיית העברית והחינוך היהודי במדינה היהודית במאה ה20.
3. המודעות לארץ ישראל: יהודים חילונים ודתיים כאחד מודעים לארץ ישראל כמולדת העם היהודי, מולדת תרבותו העברית וערש התהוותה של היהדות, שהמשיכה להתפתח בכל הארצות אליהם היגרו יהודים מאמצע האלף הראשון לפנה"ס. יהודים חילונים ודתיים, ציונים ואנטי ציונים, מודעים להקמת המדינה היהודית הרביעית בארץ ישראל במאה ה-20, בה התרכזה כמחצית העם היהודי במשך מחצית המאה הראשונה לקיומה. העם היהודי הוא העם היחיד שבהיסטוריה שהקים ארבע3 מדינות לאומיות שונות באותה טריטוריה גיאוגרפית במשך 3000 שנה.
4. המודעות לעברית: יהודים דתיים וחילונים מודעים לעברית כשפה לאומית של העם היהודי, אשר שימשה במשך שלושת אלפי שנים כשפת תפילה, שפת קריאה בתנ"ך וביצירות ספרותיות יהודיות אחרות ותרגומיהן לעברית, בצד היותה שפת מסחר ותקשורת בינארצית. העברית שימשה קהילות יהודים בכל העולם, בהן התפתחו עשרות שפות יהודיות נוספות. במאה ה-20 החייתה הציונות החילונית את השפה עברית כשפת דיבור יומיומית, שפת כלכלה, מדע והשכלה ושפתה הרשמית של המדינה היהודית. מאז חידוש היישוב היהודי דובר העברית בארץ ישראל נוצרו בה יותר יצירות ספרות , הגות ומחקר מבכל עידן אחר בתולדות היהדות.
5. המודעות לאנטישמיות ולשואה: אנטישמיות ליוותה את העם היהודי מהעידן ההלניסטי - במגוון תופעות דתיות, גזעניות, ופוליטיות, והגיעה לשיאה בשואה. יהודים דתיים וחילוניים מודעים לעוינות האנטישמית המוסווה או הגלויה, ונענים ברגשות ובמפעל סולידריות ליהודים במצוקה בגלל היותם יהודים או ברגשות אשמה על חוסר מעשה לנוכח תופעות כאלה. בעקבות השואה גדלה המודעות לאנטישמיות וסכנותיה הקיומיות, לנוכח התנהגות המעצמות האנטי-נאציות וחוסר המעש שלהן בהצלת יהודים. המודעות לאנטישמיות התמזגה בחובת הסולידריות האקטיבית בה מחויבים יהודים ליהודים באשר הם.