פסח, משה ואלוהים ביהדות החילונית   פרופ' יעקב מלכין

 

בפסח תיערך במשפחתנו חגיגת בר מצווה חילונית לנכדי שהחליט כי דבר התורה שלו יוצג בצורת משפט ציבורי על אלוהים. במשפט תיבחן התנהגותו של יהוה לאור החוקים שהוא עצמו חוקק. כקטיגור יציג חתן החגיגה את תמצית חוקי הצדק שנחקקו על ידי האלוהים בתנך ויפרט בכתב האישום את העבירות שעבר אלוהים על החוקים הללו, כפי שהדברים מתוארים ביצירות ספרות בתנך. לפי תוכניתו של חתן הבר מצווה יהיה על הסניגור להצביע, אם יוכל, על נסיבות מקילות ומעשים טובים שנעשו גם הם על ידי הנאשם וחבר המושבעים, (שייבחרו בהטלת גורל מקרב המוזמנים הצעירים והמבוגרים), ידון ויצביע על המסקנות.

משפחתנו היא משפחה יהודית מסורתית - אבי ואביו כבר היו יהודים אתאיסטים, כמוני וכמו בננו ובתנו וכל נכדינו. בחגים אנו פועלים כשומרי מסורת החיים בתרבות היהדות החילונית, המבקשת לעצב מחדש את חגיגת חגינו הלאומיים - כחנוכה, טו בשבט, פורים, פסח, יום העצמאות, - ואת חגי החיים: לידת תינוקת ותינוק, בת ובר מצווה, נשואים וטקסי קבורה ואבלות.

היהדות החילונית היא חלק מהתרבות הפלורליסטית של העם היהודי, הנמצאת בתמורה מתמדת, מזה למעלה משלושת אלפי שנים. בתרבות היהדות החילונית רווחת גישה יצירתית לחגיגת חגי ישראל, המיוצגת, בין השאר, במאות רבות של הגדות סדר פסח, כולל מבחרים מיצירות ספרות ואמנות שנוצרו בזמן החדש ובעידני העבר. הגדות וחגיגות אלה חופשיות מכל ציות לשמירת מצוות דת בהיותן תואמות את אמונותיהם של החוגגים. דרכים פעילות מעין אלה לחגים מעשיר את חיי הרוח והתרבות שלנו, בלימוד מתמיד המוודע אותנו ליהדות ימינו וליהדויות העבר ולטקסי חיים אשר בני אדם זקוקים להם, כמו סמני פיסוק סמליים בחייהם.

האמונות הרווחות בקרב יהודים חופשיים מדת, הקרויים "חילוניים", כוללים אמונה בנכונות תמונות מדעיות של העולם הפיסי המתנהל בכוח עצמו ("אוטומטון הוא העולם" כפי שאמרו אפיקורסים יהודים נאורים בעידן ההלניסטי, בעקבות הפילוסוף אפיקורוס ). תורת האוולוציה אומצה אף היא על ידי רוב המאמינים החילוניים כתאור מסתבר יותר מכל האחרים להתפתחות החי בעולם. על רקע זה מתפתחת האמונה בריבונות האדם, בזכותו לבחור דרכו בחיים וביהדות כתרבותו הלאומית. מאמונות אלה נובעת הכפירה במחוייבות לשמירת מיצוות הדת כפי שהגדירה הובס: "דת היא מערכת חוקים ולא דרך לאמת".כל בני האדם הם אנשים מאמינים. האמונה במצוי ובחוקיות השלטת בו, היא תנאי לשרידות בעולם, האמונה בראוי להעשות ולהאמר היא תנאי לחיים בחברה אנושית.

מכל אמונה, חילונית או דתית, נובעת כפירה, כמו הדתיים הכופרים בריבונות האדם או באוולוציה, וחילוניים הכופרים במקור האלוהי של המצוות. הוא שנאמרכי כל היהודים הדתיים והחילוניים הם כופרים בעיקר. אמונותיהם של בני אדם מתבטאות באורחות חייהם ולא בהצהרות לסקרי דעת הקהל. אמונותיהם ההומניסטיות של יהודים חופשיים מדת. המהווים כיום את רוב העם היהודי, מתבטאות באורח חיים, בחינוך ילדיהם, ובהתנהגות התואמת כללי צדק וערכי מוסר. מכאן הכפירה במחוייבות למיצוות מיותרות (כמו צום, תפילה, קרבן - שנפסלו כבר על ידי ישעיהו בפרק א של ספרו) או מיצוות לא צודקות, כמו אלה הפוגעות בזכויות האדם - כמו זכויות הנשים, או זכויות עולים לישראל אשר הגדרה גזענית בהלכה מונעת מהם הזכות להנשא.

היווצרות תרבות היהדות החילונית, במשך 300 השנים שחלפו מאז שפינוזה, מבוטאת בשפע ומיגוון יצירתי חסר תקדים בתולדות היהדות. בתרבות היהדות החילונית ובתרבות העברית החדשה שהתפתחה בה, נוצרו עשרות אלפי יצירות ספרות ואמנות, מאות רבות של גירסאות חגיגה וטקסים יהודיים, עולם מחקר חדש ורב ממדים ויצירות הגות יהודית המאירה באור חדש את כל יצירות היהדות מאז עידן התנך. חגיגת הפסח ותשתיתה הספרותית היא דוגמה המייצגת תהליכי החילון ביהדות וההתנגשות הפוריה והברוכה בין התרבות היהודית החילונית לתרבות היהודית הדתית.

חגיגת הפסח החלה בעם היהודי כאלפיים שנה לפני היכתב "הגדה המסורתית" הארמית על ידי ר' עמרם ור' סעדיה בבגדד בסוף האלף הראשון לספירה. מבחינה זו שייכת ההגדה שלהם רק למסורת אחת מכל המסורות שרווחו ביהדות בשלושת אלפי השנים של תולדותיה. לעומת יצירות ספרות בתנך, אשר בטאו ועיצבו זכרון קולקטיבי של כל העם היהודי. חג הפסח עוצב בספרות התנך כחג היציאה מעבדות לחירות, חג מרד העבדים הראשון בהיסטוריה שאיפשר את ייסוד העם היהודי בהנהגת משה. כוחה של ספרות כמכוננת תרבות לאומית ומורשת היסטורית מיוצג בסיפורי יציאת מצרים בתנך, אליהם מתייחסות יצירות בכל התרבויות החיות ביהדות.

ביצירות הספרות בתנך מופיע משה כגיבורו של רומן היסטורי, הכתוב בז'אנר רב-גירסתי, אשר פרקיו פזורים על פני ארבעה ספרים כולל נאום אוטוביאוגרפי של משה, המתאר גם את מותו הטרגי. בפרק הסיום מגיע המנהיג הזקן אל סיפה של הארץ המובטחת, רואה אותה ויודע שלא יוכל לעבור את הסף. כמו כל אדם בעולם, אומר קפקא.משה מוצג בספרות התנך, כגיבורה הראשי של פרשת יציאת מצרים, חייו ופעלו, דבריו ואישיותו, חזונו, נחישותו ומנהיגותו עשוהו בתודעתנו למייסד העם היהודי, המעניק חירות ומעגנה בחוקה שעיקרה הוא צדק אוניברסלי.

ראשי הישיבות שחיברו את ההגדה "המסורתית" בסוף האלף ה1- הוציאו את משה מההגדה של פסח. ההגדה וסדר הפסח מתבססים על ספרות התורה שבעל פה ולא על התנך. רוב החוגגים את הפסח, כולל חילוניים המשתמשים בהגדה הארמית הזאת, מתעלמים או אינם מודעים כלל לשערוריית הצנזורה המדיהמה שהצליחה להוציא את משה מהפסח.

ספרות התורה שבעל פה (התלמודדים והמדרשים) נוצרה בעידן ההלניסטי והיתה, כמו ההגדה המסורתית, גורם שהשפיע רק על תרבות חלק אחד מהעם היהודי בעידן זה. לתלמודים לא היתה השפעה על חייהם ויצירתם של המוני היהדות ההלניסטית, דוברת ומתפללת וקוראת את התנך ביוונית. הסופרים, ההוגים, האמנים והמנהיגים ביהדות ההלניסטית ("המתיוונת"), רק בתנך את יסודה של היהדות ומקור מצוות הדת. בסוף האלף הראשון אימצו המוני היהודים הקראים דרך זו במימוש יהדותם (ר' סעדיה נאלץ לברוח לבגדד ממולדותו בפאיום שבמצריים כתוצאה מפרעות היהודים הקראים ביהודים ה"רבניים").

על אף כל חסרונותיה מהווה ההגדה המסורתית צירת מופת מיבנית לחגיגה משפחתית. היא מהווה תסריט ייחודי ואופטימלי לחגיגה הממזגת סעודה עם קריאה ביצירות ספרות, שירה וזמר, ברכות ושיחה של המסובין כפי שהיה נהוג ב"סימפוזיון" היווני, אשר השפיע על התבנית ועל אלמנטים רבים בסדר הפסח (ראו מאמרו של עירד מלכין על הסימפוזיון וסדר פסח ב"יהדות חופשית"). התבנית הגמישה והבלתי מחייבת (גם מבחינת ההלכה) של ההגדה המסורתית איפשרה הכללת אילתורים ותוספות, ציורים וקריקטורות, פיוטים ומשחקי מילים, שצורפו להגדה זו מאז היווצרה. בגלל תכונות ייחודיות אלה משמשת תבנית ההגדה מסגרת ליצירת הגדות פסח חדשות כם בתרבות היהדות החילונית (וכמסגרת לחגיגת חגים חדשים שהומצאו בה - כמו "סדר ט'ו בשבט", חג שהומצא ע''י אגודת המורים העברים ב1908).