ציפי לוין בירון | על פרשת  "עקב"

הקדמה
במאמרי על פרשת "עקב" ניסיתי להדגים קריאה יהודית ישראלית חילונית, שמתקיימים בה כמה יסודות:
היסוד הראשון הוא אהבה והיקסמות מהאומנות הגבישית, המזוקקת של הספור העברי, משפתו, מהתבוננותו המקורית והמהפכנית, מאומץ ליבו האינטלקטואלי, מהנכונות לחשוף חולשה, מהקולות השונים הדוברים בו בגלוי ובסמוי.
היסוד השני הוא הצורך שלי להכיר את שורשי הקיום שלי. את השפה המיתולוגית - רגשית ייחודית של התרבות העברית והיהודית, שנשאה אותי על פני דורות ויבשות אל חיי, ואל המקום הזה.
היסוד השלישי הוא החובה העמוקה שלי לילדי, לתלמידי, לעם היהודי בארץ ומחוצה לה, שאני חפצה בחייו, בהמשך קיומו המשמעותי בעולם , מתוך מודעות ואחריות עמוקה לשרידתו ולשליחותו. חובה זו מצריכה אותי להחליט מה אני לוקחת עימי על מנת להפקיד בידי ילדי, ומה אני נוטשת מאחור. חובה זו דומה למעשה עשית דבש: איסוף הצוף מכל הפרחים שמזמן לי שדה הידע העומד לרשותי ביצירה היהודית לדורותיה, שהמשכה בספרות העברית המודרנית שמיטבה באפיקורסיות העגנונית ובשירתו של עמיחי, וכמו כן  וביצירה האנושית העולמית, ויצירת המרקחת המיוחדת, ממה שחשוב ויקר לי, שיכירנו מקומו, בתוך משזר הזהות שלי. מתוך תקווה שהקריאה הזו יהיה בה איזון בין כבוד למסורת ומחויבות להמשך היצירה המנהלת דיאלוג חי המעגלים הפנימיים ועם העולם הגדול והמשתנה, שתהיה משמעותית לדור הבא ותשתלב במקהלת הקריאות הרבות שיצר יוצר ויצור העם היהודי בכל תחומי הרוח ובשלל הביטויים האומנותיים.
בחרתי בפרשה הזו מפני שיש בה כמה נושאים המהווים את תשתית המחשבה היהודית הקדומה, שצמרתה במחשבה ההומניסטית המודרנית. אני רואה חובה לעצמי לדון בהם גם אם העמדה שהם מביעים מקובלת עלי, וגם אם אני מתנגדת לה. שכן חלק חשוב ממה שאני - התגבש מתוך משא ומתן ארוך מורכב ורב קולי של קריאה בספר התנ"ך.

| פרשת  "עקב"- דברים ז' 12 – י"א 25 |
"כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר- אינו יכול לקנות את החכמה  והתורה".
(מדרש רבה במדבר, א')

ספרה רב-ההשראה של אילנה פרדס, הביוגרפיה של עם ישראל (ירושלים תשס"א), בוחן את ייצוג חיי העם העברי בעזרת מטאפורות של חיי אדם מלידתו בארץ מצרים, דרך מסע הינקות, ההבשלה והחניכה במדבר, מסע שלמעשה סופו עדיין לא נכתב. קשי עורפו של העם זוכה בספר זה לקריאה חדשה, המדגישה את מהות תלונותיו כמנוגדת לקו הלאומי הרשמי של החלום הקולקטיבי. הקריאה שלי נעה בין אהבה לטקסט המקראי וההיקסמות מהקריאה בו, לבין הקושי לקבל באופן קטגורי את כל מה שהמקרא מציג ומייצג. אף שהוא מתאר מציאות קדומה, אני מבקשת לקרוא אותו מתוך מציאות חיי, ולנסח את המסר הערכי העכשווי של הפרשה.
וקרובים ללבי דברי המשורר יהודה עמיחי המתאר את חוויית הקריאה בתורה כחוויית הצלת חיים :

הָעָם הַיְּהוּדִי קוֹרֵא בְּאָזְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת סֵפֶר הָתּוֹרָה
בְּמֶשֶׁךְ כֹּל הַשָּׁנָה, כָּל שָׁבוּעַ פָּרָשָׁה,
כְּמוֹ שַׁחְרֶזָדָה שֶׁסִּפְּרָה סִפּוּרִים כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת חַיֶּיהָ,
וְעֵד שֶׁמַּגִּיעִים לְשִׂמְחֵת תּוֹרָה
הוּא שׁוֹכֵחַ וְאֶפְשָׁר לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ.

בפרשת 'עקב', הממשיכה את נאום משה לעם ישראל ערב כניסתו לארץ, נגלות לנו פנים אחדות של הקשר בין העם לאלוהיו, קשר הטעון סתירות וקשיים.
הברית.
הפרשה פותחת במילים: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם - וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ" (דברים ז', י"ב). אם קיימת ברית – מדוע מוצב תנאי? נראה שהתנאים שהוסכמו ונחתמו בברית-בין-הבתרים שבספר בראשית, נפתחים כאן שנית לדיון ולהתניה מחודשת. העם נפגש אפוא עם מסר מסוכסך: מחד-גיסא, בחירה אולטימטיבית עתיקה שהיא שרירה וקיימת בזכות האבות; מאידך-גיסא, התניה מחודשת של הקשר בין העם והאל, בנאמנותו הדתית של העם, נאמנות העומדת לבחינה בכל פעם מחדש, כאילו מעולם לא הוכיחה את עצמה. המדרש בספרי לפרשת 'זאת הברכה' מציג את העם באופן אחר: הוא מספר שהאל פנה לכל אומות העולם וניסה לעניין אותן בקבלת התורה. כל אומה דחתה את ההתחייבות מתוך סיבותיה שלה; לכולן קשה היה לקבל על עצמן את החובות המוסריות שדורשת התורה. רק עם ישראל ענה 'נעשה ונשמע' - המדרש מדגיש שעם ישראל קיבל את התורה לא בשל שושלת היוחסין שלו, ואף לא בזכות ההבטחה לאבותיו, אלא להפך: בזכות הכרעתו ובחירתו שלו עצמו. רק עם ישראל הכיר בערך התורה, והיה מוכן לקבלה ולחיות על פיה. לפי המדרש, לצד זכות האבות הייתה גם זכות בנים - ההכרעה לקבל את התורה היא שעשתה אותם ראויים לקבלתה - זוהי זכות שאי אפשר לטשטשה. והנה, על פי הפשט נראה שהבחירה בעם ישראל אינה מובנת מאליה: האם הוא אכן 'עם נבחר' בכל תנאי, או שקרבת האלוהים תלויה בהתנהגותו? לא ברור עד כמה יכול הקשר בין העם והאל להישען על חסד הנעורים. הנה כי כן, זוהי ברית המושתתת בעיקר על אי-ודאות.

החסד האלוהי
"בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ: וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל שֹׂנְאֶיךָ: וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תָחֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם וְלֹא תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ". (דברים ז', י"ד-ט"ז).

חסדו של אלוהים מוצג בפרשה בכמה אופנים תמוהים: האהבה והדאגה האלוהית לעם ההולך בדרך ה' יביאו עמן ברכת פרי-בטן, פרי-אדמה ובהמה; כל חולי ומדווי מצריים הרעים יוסרו. ואולם כל הרעות החולות האלה - אומר הכתוב - יעברו לשונאי ישראל. האוטופיה כאן אינה ממצה את החלום על עולם תמים ושלם נטול-שונאים; עולם שבו כל בני האדם ילכו בדרך ה' ויחיו בשלום זה עם זה, וכל חולי ומדווה יחלפו ממנו - גם על פגעים רעים  כאילו חל 'חוק שימור החומר', ונראה שהם חלק אימננטי מחויב-קיום שבלעדיהם העולם לא יהיה שלם. העולם נחלק תמיד לצודקים והבריאים ולטועים והסובלים.
המשמעויות העולות מאמירות אלה קשות לאוזנו של בן המאה העשרים ואחת, הזוכר את כל אותם דברים נוראים שנעשו תחת הסיסמה 'אלוהים איתנו'... הביטחון בדרך אחת, שהיא האמת האחת, הוא ממאפייני המונותיאיזם, אשר יצר אמנם מהפכה מוסרית במחשבה האנושית, אך גם תבע מחיר-דמים נורא על פני כל דברי ימי האנושות. ובמובן זה המפגש עם הסובלנות הדתית הפאגאנית ממחיש שאולי גם לנו יש מה ללמוד מעובדי האלילים...
כיצד מתיישב הציווי שלא לחוס על עמי הארץ נוכח דברי האל לאברהם בברית בין הבתרים, שלפיהם עם ישראל ירד לגלות ויתענה בעבדות במשך ארבע מאות שנה  "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה" – כלומר, בבית הדין האלוהי תקף משפט אחד אוניברסאלי ביחס לכל העמים; אלוהים חס על מי שאינו ראוי לעונש ולא ממצה עמו את הדין עד אשר יהיה ראוי לכך.
מהציווי בפרשתנו יוצא, שהעם מקבל תפקיד דתי חדש של מוציא לפועל. גם אם יעבור העם את מכשול הרחמים הטבעי ויצליח למלא אחר הצו "לא תחוס" - תיווצר בארץ המובטחת חברת אנשים שרשאית לראות עצמה כמטה זעמו של האל, וכמוציאה לפועל את גזר הדין האלוהי. האם אפשר להישאר אדם מוסרי לאחר קבלת תפקיד כזה? התורה מנמקת את הצו בכך שהוא ימנע מבני ישראל להתפתות לגויים ולעבור על דתם. ואולם, עצם הצורך בהסבר הצו מראה על חולשתו, שכן אם יש צורך להצדיקו כנראה שהוא אינו טבעי לאדם. האם לא ראוי יותר לחזק את אמונת העם בדרכו הדתית במקום להתמודד עם הפיתוי דרך השמדת הגויים? מתכון חינוכי  זה, המשמיד את האחר או המקים חיץ בין העם לבינו, במקום להתמודד עמו מתוך ביטחון באמירה הדתית והתרבותית - הוא מתכון בעייתי מאוד. גישה זו לא רואה באחר ובזר כמי שיכול להעשיר ולהרחיב, אלא כאיום של איבוד הזהות.
גם חז"ל התפתלו באשר לצו השמדת עמי הארץ, וקבעו כי הוא היה מצווה לשעתה בלבד. הם מתירים לדרוש בשלום הגוי בשוק שכן הגויים התעדנו מאז כיבוש הארץ. ואולי יש בדבריהם עדות לכך שגם אנו התעדנו...