אלי לוין  | יהדות ורפואת שיניים
נאום ההסמכה לרב, 19.12.2008, סינמטק תל אביב


לפני כשמונה שנים,בהיותי במהלך משבר גיל הארבעים, החלטתי כי אינני רוצה לפעול רק כרופא שיניים.התחלתי ללמוד באוניברסיטת ת"א במחלקה להיסטוריה של עם ישראל. לפני כארבע שנים,עם התחלת לימודי לתואר שני,הצטרפתי לתמורה מתוך רצון ללמוד עוד על התרבות היהודית,מתוך שאיפה ללמד אחרים ומתוך תקווה לשנות ולהשפיע על המשכה של תרבות זו כאן בארץ.

בחלומותיי ההזויים ביותר לא תיארתי לעצמי כמה רב המכנה המשותף בין רפואת שיניים לתכנית של תמורה ללימוד התרבות היהודית והכשרת רבנים חילוניים :
היסוד הראשון עליו בנויה רפואת השיניים הוא המניעה. גם בלימוד התרבות היהודית החילונית יש כוונה של מניעה: מניעה מילדינו ליפול ברשתם של גורו זה או אחר בהודו, או להיתפס למקסם שווא משיחי של חב"ד או למצהלות ה"נחמנים". אחת מהמטרות של תמורה היא לימוד והעמקת הזהות היהודית החילונית כאמצעי לבניית עמוד שדרה יהודי חילוני ישראלי.
היסוד השני הוא הרפואה המשחזרת-בלשון העם "חורים סתימות": מערכת החינוך הממלכתית ,זו שאנו שואפים לשפרה, מכילה חללים רבים ומענה דל אם בכלל בכל הקשור ללימוד היהדות כתרבות, הרואה לעיתים קרובות לצערי את היהדות כנחלתה הפרטית והבלעדית של האורתודוקסיה.גם כאן יש צורך בסתימת החורים הללו,ע"מ שלא נהיה בורים ועמי ארצות,ונוכל לעצב בדרכנו טקסי חיים וחגים לאורכה של השנה,היונקים מן העבר כולו,על תרבותו הדתית והמשכילית ,והמחדשים את הדרוש חידוש .
אך אם חלילה הגיעה הרקב עמוק ונגע בעצב-אזי נדרש טיפול שורש: גם תמורה יחד עם גופים נוספים צריכה לעשות טיפול שורש בכל הקשור להשקפתנו על הגיור,על טקס הנישואין, על דרך קבלת הגט  ועוד.
ואם לא צלח הטיפול- או מסיבות אחרות-יש לעיתים צורך בעקירה: גם אנחנו צריכים להפריד עיקר מטפל: אנו ריבונים להחליט כי חלק מהטקסטים שנכתבו בעבר אינם רלוונטיים עוד ,אנו רשאים וצריכים לבקרם ולחדש תחתם .
ולבסוף: פאר רפואת השיניים בשלושים השנים האחרונות: ההשתלות. גם אנו כמחדשי וממשיכי התרבות היהודית,כמו גם יהודים רבים לפנינו,רשאים וצריכים לקחת מתרבותם של מי שאינם יהודים.אין להסתגר תרבותית בדרך החיים היהודית-חילונית-הומניסטית, ובחווית הלימוד,ניתן וראוי להכיר, שירה,ספרות,פילוסופיה אמנות וכיוצא באלה ולשזרם במרקם חיינו.כך נעשה את חיינו טובים יותר, מעניינים יותר,מאושרים יותר.
הפילוסוף  ז'אק שלנגר כתב בספרו "על החיים הטובים" כי לחיים הטובים – כאלה המוגדרים ע"י חיפוש העונג והימנעות מכאב אין כל משמעות, אלא אם הם מלווים ברגשות,במימוש עצמי בעולם שבו העשייה האנושית אכן מסוגלת לשנות משהו.לרגש המחויבות אין משמעות אלא בעולם שבו יש באמת טעם לפעול.
הטבע ההוליסטי כולל גם את יכולת הביקורת של בני האדם , המאופיין בהעמדת דברים בספק, באי קבלה עיוורת של כל מה שקורה בעולם-הן במישור ההומאני והן במישור האקולוגי.
היכולת שלנו לא לקדש את הקיים,ולהכיר בדברים כפי  שהם, מצד אחד, ולרצות,ולפעמים להיות מסוגלים, לפעול בעולם כדי לשנותו לרצוי לנו מצד שני , זוהי ההרמוניה במיטבה.
העולם שלנו אינו הטוב ביותר אך הוא היחיד הפתוח ,לפי שעה ,עבורנו.

היהדות היא כמו תמונת נוף גדולה:יש הרבה שבילים ודרכים מהן ראשיות ומהן צדדיות מהן מצטלבות ומהן מקבילות,לכולן יש קו יציאה,מקום מפגש ראשוני משותף אבל התפתחותן וסופן אינם בהכרח באותו מקום.
היהדות היא תוצאה של חשיבה אנושית ,כתיבה אנושית. לעיתים הספקות והשאלות הם עיקר נחלתנו ולא התשובות. כיהודי אני מעדיף את חווית החיפוש על פני האמונה השוללת תהיות.
שירו המקסים של שלום חנוך מתאר הלך מחשבה שכזה:
כי שירי הוא בת קול ברוח
מכתבי השלוח
מסילת חיי
געגועי
הד תפילותי...
יה
דומיה סביב
הלואי שאתה מקשיב
אולי אולי אולי
אתה בא והולך אלי.

ספר ישעיהו וספר בן-סירא,פילון האלכסנדרוני וחיים כהן,מזוזה ופמוט,זלדה  ושלום חנוך בתרבות אחת?!
ראייתם יחדיו, תחת אותה מעטפת גדולה הקרויה יהדות מגלה כי מרכיביה השונים של התרבות היהודית מקיימים ביניהם קשרים מעבר לזמן למקום ולאופן החשיבה.
במשך הדורות עלו שאלות שעסקו בזהות:אישית משפחתית או חברתית. שאלות אלו נוגעות בתפקידה של התרבות לעצב צורות חדשות לחיים היהודיים-באופן הפולחן ובאופן החשיבה.
התבוננות בתרבות היהודית לכל גווניה ודורותיה, עשויה לגלות שדה שיח רחב של קווים משותפים,של פרטים זהים ושל דגמים חוזרים,וגם הקשרים דומים או מנוגדים המעניקים ליצירות פרשנות רחבה יותר.
המתבונן הנוכחי,מוזמן להיות שותף פעיל ולטעון את החיבורים הנוצרים, בתוכן ובמשמעות אישיים.


פרשת השבוע היא פרשת "וישב".
הפרשה שלנו עוסקת בחלומות ובבורות. האם יש קשר ביניהם? לפעמים ככל שהחלום גבוה יותר- הבור הרובץ לפתחו עמוק יותר.
ואולם רק מי שחולם גבוה- יכול לומר כמו ארכימדס- תנו לי נקודת משען ואני אזיז את העולם. ויוסף אכן הזיז עולמות. את העולם המצרי הוא הציל ממות ואת העולם העברי בראשית התהוותו הוא היניק וערסל פיזית ורוחנית. יוסף הוא האידיאולוג הראשון של הגלות העברית. הוא זה שבוחר לחכות לאביו במצרים  ולא לשוב לכנען והוא זה שחי במעורבות עמוקה עם התרבות המצרית ובכל זאת בוחר להקבר בעתיד הרחוק בנחלת אבותיו. אלה היו הבחירות הזהותיות שלו. איש לא פקפק בעבריותו. זה אולי האתגר הגדול של דורנו. החלום להכיל את אינסוף הווריאציות של הביטויים היהודיים האוטנטיים. לא רק אלה שסללה ההלכה היהודית לדורותיה. אלא גם רבים אחרים שנולדים חדשות לבקרים ממוחם הקודח של יהודים הרוצים להיות שייכים. ככל שנחלום גבוה יותר יהיו בורות ההסתגרות והחרדה מן האחר עמוקים יותר.
הבור אליו מושלך יוסף ע"י אחיו ,מתואר בפרק לז פס' כד כך: "והבור רק,אין בו מים". רש"י בעקבות חז"ל למד מכפל לשון זה כי לא היו בבור מים אבל היו בו נחשים ועקרבים.שכן אם לא היה דבר בו- היה מספיק לומר :הבור ריק.ללמדך שאין ריק מוחלט וכשנוצר חלל וריק ,משהו אחר תופס את מקומו.
התורה משולה למים.גם בבורות,הרואה ביהדות ובדת חלק בלתי נפרד,וגם בבורות העמוקים בהם יש ריק תרבותי,קיימת סכנה של חדירת נחשים ועקרבים.מידי שנה אלפי בני נוער ישראלים, לאחר סיום שירותם הצבאי נוסעים למזרח או לדרום אמריקה,ומחפשים משמעויות לחייהם ,בלי להכיר כלל את תרבותם. חלקם נופלים לתהומות הסמים, חלקם "חוזרים בתשובה" ונעשים חסידי ברסלב ,לובביץ' ואחרים, חלקם מתמכרים לגורו או אשראם, וחלקם סתם לא מוצאים יותר עניין בהוויה היהודית- ישראלית ולא חוזרים לארץ.
הם יוצאים עם דרכון.
יש לציידם בתעודת זהות תרבותית.
אבל הבור לא מאיים רק עליהם.לעיתים הוא גם מאיים עלינו.לעיתים גם אנו נופלים שוב ושוב לדפוסים הישנים והקבועים שלנו ושואפים להיחלץ מהם.אנו עלולים לחזור ולשקוע בהם או לחילופין, להשתחרר מהם ולהשתנות. השיר הבא, מספר המתים והחיים הטיבטי, מספר על כולנו. הוא נקרא "אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים"
1. אני הולך ברחוב
      במדרכה יש בור עמוק
      אני נופל לתוכו.
      אני אבוד...אני חסר ישע.
      אין זו אשמתי
      לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה.
2. אני הולך באותו רחוב
במדרכה יש בור עמוק
אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו.
אני נופל לתוכו שוב.
אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן.
אבל אין זו אשמתי .
ושוב לוקח לי נצח לצאת.
3. אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק
אני רואה אותו.
אני נופל לתוכו בכל זאת...כוחו של הרגל.
עיני פקוחות
אני יודע היכן אני.
זוהי אשמתי
אני יוצא מיד.

4 . אני הולך באותו הרחוב
במדרכה יש בור עמוק
אני עוקף אותו.

    5.אני הולך ברחוב אחר.

אנו רבני תמורה נצטרך להמציא את הגשרים כדי לא ליפול ואת הפנסים כדי להאיר את חשכת הבורות.

בהמשך הפרשה בפרק לז מתואר יוסף המחפש את אחיו."וימצאהו איש והנה תעה בשדה וישאלהו האיש לאמר מה תבקש". הרבי מקוצק פרש את הפסוק הזה כך: המלאך לימד את יוסף,שתמיד כאשר יהיה תועה בדרכי החיים,בשעת מבוכת הנפש,שיאמר לעצמו,שיבהיר לעצמו את מבוקשו ושאיפתו,שיחזור ויפרש את מבוקשו קודם כל לעצמו.

אני בטוח בחברי וחברותי שמוסמכים היום ושהוסמכו לפני שנתיים שיש בכוחם לעמוד יחד איתי בגודל המשימה שהונחה לפתחינו בשעה הגדולה הזו:

אסיים בדבריו של ויקטור פרנקל : מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה,יוכל לשאת כמעט כל איך.

שבת שלום.