טליה גושן  | אמונה, נתינה, אור ואהבה
נאום ההסמכה לרב, 19.12.2008, סינמטק תל אביב


אני רוצה לדבר על אמונה

אני מאמינה בבני האדם, בכוח שלנו, ביצירה שלנו, ביכולת שלנו להתגבר על מכשולים, בחוקי המוסר, השוויון והצדק שרק הם מובילים לחברה תרבותית והוגנת.
אני מאמינה ביהדות כתרבות, משתנה ללא הרף, ולא כדת, מקובעת על ידי חוקי ההלכה. היהדות שלי אתמול בבוקר שונה מהיהדות שלי הערב. לפיכך, אני מאמינה שלכל אדם צריכה להינתן האפשרות להצטרף בכבוד לתרבות שלי ולחיות כאן ללא תהליכים משפילים של גיור, הסתרת התרבות ממנה הגיע, שקרים, התכחשות לעבר, למסורת שלו, ולמי שהוא או היא. אם זו אישה פרבוסלבית מבלרוס הרוצה לחלוק את חייה עם גבר ישראלי יוצא סיירת או אם זו משפחת עובדים זרים מהפיליפינים שביתם נולדה כאן ולא מכירה כל תרבות דומיננטית אחרת. בימים אלו ממש כמו הבנות שלי, היא מקשטת חנוכיות בנצנצים ומכינה סביבונים בהפתעה לאבא ולאמא למסיבת חנוכה בגן.
אני מאמינה בליווי רוחני. אני מאמינה שחובתי להעניק ליווי רוחני לכל אדם הבוחר בי כמלווה. אני מאמינה שהמנדט שאני מקבלת הערב מ"תמורה" מחייב אותי לכל החיים.
אני מאמינה בכוחה של האמונה שלי לחולל ניסים קטנים ולשנות את המציאות.

אני רוצה לדבר על נתינה
הנתינה לכל אדם באשר הוא, לכל איש ואישה ויצור חי, בנדיבות וללא משוא פנים היא הבסיס לאושר האנושי. לקיום האנושי.
הנתינה היא התרופה לעצב העמוק ולמצוקה העמוקה הן של המקבל והן של הנותן.                
לתת למישהו את עצמך באמת פירושו למצוא משמעות לחייך ולהעניק משמעות ותקווה למקבל.  
הנתינה לא חייבת להיות מעשה דרמטי, הירואי או מורכב במיוחד. כאשר נמצאים בחדר לידה עם יולדת לידה יכולה להתקדם נהדר. לפעמים מספיקה הסחת דעת קטנה ביותר כמו כניסה של רופא או הדלקת אור בחדר ע"י אחות כדי להוציא את היולדת ממצב נפשי מסוים שתעצור לגמרי את היולדת ותתקע את הלידה לשעות. לפעמים הליווי האפקטיבי ביותר הוא פשוט לשבת שם בשקט מוחלט, על כסא. בצד. ללא מגע. ללא דיבור. לשבת רגוע, בלי עיסויים או מוסיקה או שירת מזמורים או קריאת תהילים או או תפילות. פשוט להיות שם.  ואותו הדבר עם חולה אנוש בביתו.
לכולנו יש רגעים ותקופות קשות שבהם נדמית הדרך שלנו כדרך ללא מוצא והכאבים קשים ללא נשוא. אנו מכירים את המקום החשוך שאליו ביכולתינו לכוון אלומה של אור ולייצר פעימה קבועה של תקווה כדי להקל על סבלו של האחר.

אני רוצה לדבר על האור
אני מאמינה באור שחובתי להביא אל מי שנמצא כלוא בחושך שבתוך ראשו. אני מאמינה באור שחובתי להביא אל הילדים שלי, ואל ילדים בכלל.
אני מאמינה בקיום האור הפנימי של כל אדם ויודעת שאפשר לעזור לכל אחד ואחת לגלות את האור  שמחזיק אותם בחיים ולהעצים אותו ללהבה גדולה.
אני מאמינה באור היקרות של הקולנוע, האמנות השביעית, אהבתי הגדולה הקריירה הראשונה שלי והפרנסה שלי עד היום.
(הדלקת נרות שבת וברכה) אני מברכת אותנו שתהיה לנו שבת של אור.

אני רוצה לדבר על האהבה
ולהודות מעומק הלב ובנחת,
לאדמור אדוני מורי ורבי פרופסור יעקב מלכין: על שפתחת בפני אופקים חדשים של לימוד ודעת ועל שמסרת בידי את המפתח לכספת ובה התשובה לשאלת הזהות המורכבת ביותר עבורי. עם קבלת ההגדרה של יעקב של היהדות כתרבות ולא כדת, יכולתי סוף סוף לפענח את המבוך בנפשי, לסמן לעצמי נקודת פתיחה חדשה ולהמשיך בחיפוש תשובות לשאלות נוספות שיעסיקו אותי הלאה בהמשך חיי, וטוב שכך.
אני רוצה להודות לפליס שמאפשרת לנס של תמורה להתרחש בצל קורתה ונותנת את ברכתה כל כך הרבה שנים לכולנו,
לסיון על תורת הלחימה, באש ובמים, גם בשהשוחות מלאות בבוץ טובעני והגשם כבר יורד שבועיים,
לעמיתים שלי "בתמורה" על ההשראה, על המגוון, ועל הצבעים שיש בשלל האמונות שלהם.
אני רוצה להודות בכל ליבי לשותפים שלי ליצירה ולעסקים – ובראשם תמר רוזן – אנשים מופלאים ורגישים עם כנפיים רחבות כל כך עוד רגע הם עפים לשמים (רק זהירות שלא ליפול, תנחתו בעדינות כפי שראוי לכם).
לחברים ולחברות הנפלאים שלי: חלקכם נמצאים כאן היום,  אני מודה לכם על שאתם צועדים איתי את השנים האלו, שנים של תמורה בחיי תרתי משמע, שנים של מהפך בחיי ובסביבתי. שנים של מחלה, של משבר, של חיפוש ושל מאבק יומיומי.
לסבתא שלי-סבתא טוני שנמצאת איתנו כאן ולסבא שמואל שהולך איתי יום יום "בשכבך ובקומך". סבא שלי היה האיש היחיד הקרוב אלי שהאמין באלוהים, והוא וסבתא הם הם שלימדו אותי משמעותם וחשיבותם של טקסים, של חזרה רפטטיבית שנה שנה ושבוע שבוע על אותם טקסטים ואותם מנהגים – כשרק אתה משתנה ובודק את עצמך תדיר מול המסורת הקבועה מולך.
אני רוצה להודות להורים שלי שאני סך כל ההצלחות והטעויות שלהם,
ולאחים ולאחיות שלי אלו שבדם ואלו שברוח. אני לא שלמה בלעדיכם.
הבנים שלי, אייבי ובן בן, השיעורים הכי גדולים ומופלאים בחיים שלי, אני גדלה אתכם כל יום וכל רגע, והבנות שלי אלונה ואולגה שהגיעו אלינו כל כך מרחוק ונוגעות בנו כלכך קרוב. תודה לכם ארבעה ילדים מופלאים.
ואחרון וראשון האיש שלי, אהוב ליבי, השותף שלי לדרך, סאשה פרנקלין, המפרש והעוגן שלי שמלמד אותי ולומד איתי מה זאת אהבה.
תודה רבה.