סיפורי אליהו: מי הקובע – אליהו או האל?

פרק י"ט

איריס יניב

 

נתחיל מהסוף: בפרק י"ט אליהו "מפוטר" מתפקידו כנביא לאחר שנכשל בשיעור האחרון שה' ניסה ללמד אותו.[1]אליהו הוא הנביא היחיד בתנ"ך שה' "שחרר אותו" מתפקידו (וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ, י"ט 16).

למה? מה הסיבה לדבר?

מה היו האירועים שהובילו ל"פיטורי" אליהו?

רמז לתשובה מוצא החוקר משה גרסיאל[2] בקשר הניגודי בין פרק י"ח לפרק י"ט. עיקרו של פרק י"ח מתרחש בכרמל. בסוף הפרק (פס' 45) אליהו רץ לפני מרכבתו של אחאב עד יזרעאל. בפרק שלפנינו, י"ט, אליהו בורח למדבר ומגיע להר חורב (פסוקים 4-3, 8). על פי גרסיאל,[3] לשינויים גאוגרפיים אלה יש משמעות – הם נועדו למתוח ביקורת על אליהו:

השם כרמל משתמע כארץ כרמים ומטעים (השווה ירמיה ב' 7-2), ובשם יזרעאל משתמע לשון "זרע".המשמע המדרשי העולה משני שמות אלה הולם היטב את עניינו של פרק זה [פרק י"ח], המתאר את פעילותו של אליהו, שחזר אל הארץ הנושבת והתיר את הבצורת הקשה שפקדה את עמו. כנגד זאת, בסיפור העוקב, בפרק י"ט, מסופר כיצד ברח אליהו למדבר ומכאן הגיע להר חורב. שֵׁם זה מעמיד את הניגוד לקודמיו, שכן תיבת חורב מרמזת על יובש וצחיחות. בריחתו של אליהו למדבר והליכתו לחורב, בניגוד להיותו קודם לכן בכרמל וביזרעאל, מבליטים את החלטתו של אליהו לחזור ולנטוש את הארץ הנושבת ואת עמו.

כשאליהו שומע שאיזבל רוצה להרוג אותו כָעֵת מָחָרבגלל מעשיו בהר הכרמל (פס' 2), הוא אינו מתמודד עמה אלא בורח ליהודה, הממלכה השכנה. הסופר משתמש ברצף של פעלים כדי לתאר את תגובת אליהו: וַיַּרְא[4] וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ וַיָּבֹא בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּנַּח אֶת נַעֲרוֹ שָׁם (פס' 3).[5]

הצירוף וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹמיוחד ויוצא דופן. יש פרשנים המצדיקים את בריחת אליהו, ואחרים מותחים עליה ביקורת. המילה המנחה "נפש", החוזרת בפס' 4-2, עשויה לחזק את הביקורת: אליהו דואג רק לנפשו, לעצמו, ולכן בורח בלי לשקול את ההשלכות של מעשהו – עזיבת ישראל.

האם אליהו באמת רוצה למות?

אליהו הלך במדבר דֶּרֶךְ יוֹם, ואז, ביום שבו איזבל הייתה אמורה לקחת את נפשו – הוא פונה לה' ומבקש ממנו לקחת את נפשו (פס' 4).

האם באמת אליהו רוצה למות? הוא יושב בצל תחת הרותם. מעשה זה מזכיר את התנהגות הגר עם בנה ישמעאל (בראשית כ"א 14) ואת יונה, שביקש למות, אך עשה לעצמו סוכה וישב תחתיה בצל ליד נינונה (יונה ד' 3, 5). אין זו התנהגות של אדם המבקש למות.

מבאר שבע לחורב

אליהו שוכב וישן תחת הרותם.[6] מלאך נוגע בו, מעיר אותו, ואומר לו: קוּםאֱכוֹל(פס' 5). כנגד המלאך ששלחה איזבל (בפס' 2) כדי להודיע לאליהו שלמחרת ימות – ה' הרחמן שולח מלאך כדי להצילו. המילה וְהִנֵּהחוזרת פעמיים בפס' 6-5: בפעם הראשונה היא מצביעה על ההפתעה שבהופעת המלאך, ובפעם השנייה היא מציינת את ההפתעה של אליהו בראותו את המזון שהמלאך שם לפניו. "אלוהים משיב את נפש הנביא אשר ביקש כי נפשו תילקח ממנו! האכלת הנביא מסמלת אפוא את רחמי ה'".[7]

אליהו אינו אומר דבר. הסופר מציין רק: וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּשָׁב וַיִּשְׁכָּב. כלומר: אליהו אוכל ושותה, אך אינו קם, אלא ממשיך לשכב. "אליהו מסרב עדיין להשלים עם רחמי ה', עם העובדה שעליו לקום ולחיות. עדיין הוא מחפש את המפלט בשינה".[8]משום כך מלאך ה' נוגע בו שוב ואומר לו: קוּםאֱכֹל  כִּי רַב מִמְּךָ הַדָּרֶךְ (פס' 7). למה צריך אליהו לאכול שוב? מסביר אברבנאל: "זאת האכילה השנייה הייתה מכוונת לצורך העתיד, והראשונה לצורך העבר." כנגד דברי אליהו המבקש למות – רַבעַתָּה ה' קַח נַפְשִׁי(פס' 4), אומר לו מלאך ה': רַבמִמְּךָ הַדָּרֶךְ– עדיין לא הגיע זמנך למות, הדרך עוד רבה לפניך.

הפעם אליהו מציית: וַיָּקָםוַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה עַד הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב (פס' 8).אליהו קם לברוח מאיזבל, לא קם לאחר שהמלאך פנה אליו בראשונה, ועכשיו קם ויוצא לדרכו.

אליהו הולך בכוח האכילה ארבעים יום וארבעים לילה ומגיע להר האלוהים חורב. שם הוא בא אֶלהַמְּעָרָה(פס' 9. שימו לב: המערה המיודעת, המוכרת) ולן בה. הדמיון למשה בולט,[9] ונשאלת השאלה: מה רצה הסופר לומר ביצירת הזיקה בין אליהו למשה?

ננסה לענות על כך בהמשך.

מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ(פס' 9) מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ(פס' 13)

באותה מערה ה' מדבר אל אליהו. אליהו מופתע מפניית ה' אליו – והמילה וְהִנֵּה (פס'9) מצביעה על כך.ה' שואל אותו: מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ (פס' 9. השאלה חוזרת בפס' 13).

מה מטרת שאלתו של ה'? 

המלבי"ם מפרש: "מה לך פה? הלא הנביא צריך שיימצא בין העם להוכיח ולנבאות, לא שיתבודד במדבר בהרים." זקוביץ מציין, בצדק, את ההקבלה בין שאלתו של ה' לאליהו לשאלתו של ה' לאדם (בראשית ג' 9) ולקין (בראשית ד' 9),[10] ומציין שמטרת השאלות "לתת לו [לאדם שאליו פונה האל בשאלה] פתחון-פה בטרם ישמיע באוזניודברים כדרבנות".[11] השוואת אליהו לאדם ולקין אינה מחמיאה לו. שאילת השאלה מרמזת על הביקורת של האל כלפיו. וכפי שנראה בהמשך, אליהו, כמו אדם וקין, אינו מבין את מטרת השאלה, ואינו עונה את התשובה שה' מצפה לה.

קַנֹּא קִנֵּאתִי (פס' 10) קַנֹּא קִנֵּאתִי (פס' 14): האם קטרוגו החמור של אליהו מוצדק?

על שאלת ה' משיב אליהו: קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ (פס'10. אותה תשובה חוזרת בפס'14).מה אפשר ללמוד על אליהו מתשובתו? ראשית, הוא מציין את קנאותו לה'. זו אחת ממידות האל – אל קנא (שמות כ' 5) – אך האל יודע להיות גם רחום וחנון (שמות ל"ד 6).

האם גם אליהו יודע להיות רחום?

אליהו מכנה את ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת (פס' 10, 14). לא במקרה הוא בוחר לכנות את ה' בכינוי מיליטנטי זה (וראו שמ"א ד' 4, שמ"א י"ז 45 ועוד).

אליהו שוטח את טענותיו בפני ה' (בגוף שני): הוא מאשים את בני ישראל בעזיבת הברית עם ה', בהריסת מזבחות ה', בהרג נביאי ה', וברצון להרוג את אליהו.

נבחן את דבריו:

·         עזיבת הברית עם ה' – על פי מה שקראנו בפרק י"ח פס' 39, העם חזר להאמין בה'. מדוע אפוא מאשים אותם אליהו בעזיבת ה'? כדאי לציין, שלפי המסורת היהודית, מכיוון שאליהו קטרג על עם ישראל ואמר שהם עזבו את בריתו של ה' – הוא נענש בכך שעליו להיות נוכח בכל ברית מילה ולראות שעם ישראל לא נטש את בריתו עם ה' (פרקי דרבי אליעזר, סוף פרק כ"ט). מכאן המנהג של כיסא אליהו הנביא בטקס ברית המילה.

·         הריסת מזבחות ה' – בפרק י"ח פס' 30 כתוב שאליהו שיקם את מזבח ה' ההרוס. זהו הרמז היחיד שיש לנו על הריסת מזבח ה', וגם הוא אינו חד משמעי, שכן לא נאמר מתי ועל ידי מי נהרס המזבח. אם כך, על סמך מה אליהו מאשים את העם בהאשמה כזאת?

·         הריגת נביאי ה' – ידוע שאיזבל רדפה אחרי נביאי ה' והרגה אותם (י"ח 4, 13, י"ט 2), ואליהו נקם בה על כך בשחיטת נביאי הבעל (י"ח 40. וראו גם י"ט 1). מדוע , אם כן, אליהו מאשים את העם בהריגת נביאי ה'? אולי אפשר להבין מדברי אליהו, שהעם סייע לאיזבל בהרג נביאי ה', שהרי ברור שלא הרגה אותם במו ידיה.

אליהו טוען:וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי (פס' 10, 14), כפי שאמר לעם בפרק י"ח פס' 22. אך אנו יודעים מי"ח 4,  13, שעובדיהו החביא מאה נביאי ה' במערה, וכלכל אותם בלחם ומים. ראוי לציין, שנתון זה חוזר פעמיים – בפעם הראשונה מפי המְספר, ובפעם השנייה מפי עובדיהו.

מדוע הדגיש המְספר עניין זה?

כדי לענות על השאלה, כדאי לעמוד על משמעותו של הנתון על מתן מחסה למאה נביאי ה'.

ראשית, עובדיהו הוא עובד ה' (כפי ששמו מעיד עליו, וכפי שהוא מעיד על עצמו בפרק י"ח פס' 12).

שנית, למרות שהוא עובד את ה', הוא משרת כאֲשֶׁר עַל הַבָּיִת– שר נכבד ביותר (ראו בראשית מ"ג 19, ישעיה ל"ו 3 ועוד) – בחצרם של אחאב ואיזבל, עובדי הבעל, והדבר מעמיד אותו במצב של סכנת חיים מתמדת.

שלישית, עובדיהו משתמש במעמדו הרם כדי להציל מאה נביאי ה' מידי איזבל, ואף דואג לכלכלם בשנות הבצורת הקשות. כלומר: הוא מסכן את חייו יום-יום.[12]

כיצד מאיר מידע זה את דבריו של אליהו, וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי? מתברר שיש עוד מאה נביאי ה' מלבד אליהו, והוא לא נותר לבדו. זאת ועוד: אליהו יודע על כך, מפי עובדיהו (י"ח 13).

אם כך, החזרה על הנתון של הסתרת מאה נביאי ה' במערה על ידי עובדיהו מדגישה את האגוצנטריות של אליהו. עובדיהו, הדמות המשנית, הנאצלה, מעמיד בצל את דמותו של אליהו, הדואג לעצמו בלבד. קשר ניגודי זה מובלט על ידי המערה של עובדיהו לעומת המערה של אליהו.[13]