סיפורי אליהו: מי הקובע – אליהו או האל?

פרק י"ח

איריס יניב

 

למה חיכה ה' עד עכשיו כדי לבטל את גזרת אליהו?

לאחר שלוש שנות בצורת, שבהן היה אליהו מוגן מפני הרעב, ה' שולח את אליהו לבשר לאחאב על בוא הגשם: וּדְבַר ה' הָיָה אֶל אֵלִיָּהוּ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לֵאמֹר  לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה(פס' 1). ה' משתמש במילים דומות לאלה שאמר אליהו לאלמנה בפרק הקודם: עַד יוֹם תתן (תֵּת) ה' גֶּשֶׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (י"ז 14). רוצה לומר: ה' החליט שהגיע הזמן לתת מטר על פני האדמה ולא להמשיך לחכות שאליהו ישנה את דברו (אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי,י"ז 1).

הפעם (כמו בי"ז 2, 8 – וַיְהִי דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר– ובניגוד לי"ז 1) כתוב במפורש שזהו דבר ה' אל אליהו: וּדְבַר ה' הָיָה אֶל אֵלִיָּהוּ. זאת ועוד: ה' שולח את אליהו אל אחאב, כאילו רוצה לומר: "בישרת" לאחאב שתבוא הבצורת, ועכשיו תבשר לו על בוא הגשם. וכן: וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה(י"ח 1) – אני, ה', ולא אחר.

למה טרח ה' לנסות "לחנך" את אליהו בזמן שהעם סובל רעב? לדעת הרב אלחנן סמט,[1] אמנם אליהו הוא שהביא את הבצורת, אך הוא לא עשה זאת בלי סיבה. הסיבה לבצורת נעוצה בחטאי עבודת הבעל של בני ישראל,[2] ומשום כך ה' שיתף עמו פעולה. אליהו מייצג את מידת הדין, והאל – את מידת הרחמים. יש למידת הדין מקום בעולמנו, אך האל מנסה להראות לאליהו את חשיבותה של מידת הרחמים.[3]

האם אליהו למד את הלקח?

נראה כי אליהו ממהר לבצע את מצוות ה', כמו שנאמר: וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ לְהֵרָאוֹת אֶל אַחְאָב, אך הסופר הנפלא "מותח" אותנו, ולפני שיתגלה בפנינו "מפגש פסגה" זה שבין אליהו לאחאב הוא משהה את הסיפור ב-14 פסוקים, ארבעה מהם מוקדשים לסצנה נוגעת ללב של אחאב ועובדיהו, המחפשים חציר כדי לְחַיוֹת סוּס וָפֶרֶד(פס' 6-3), ועוד כ-10 פסוקים מוקדשים למפגש המקדים של אליהו ועובדיהו.

הסצנה של אחאב ועובדיהו המחפשים חציר מהווה מערך השוואה ניגודית לאליהו.[4] הניגוד מודגש על ידי החזרה על השורש כ-ר-ת בפס' 5-4: בעוד אליהו ישב בנחל כרית ואכל בשר ולחם פעמיים ביום – איזבל הכריתה את נביאי ה', ועובדיהו הציל מאה מהם ואף סייע לאחאב לחפש חציר כדי לא להכרית את הבהמות. ועוד נחזור (בפרק י"ט) להבדל שבין אליהו לעובדיהו.

אליהו, כזכור, נשלח על ידי ה' לדבר אל אחאב – אך הוא בוחר להופיע בפני עובדיהו דווקא.

מדוע אליהו מופיע בפני עובדיהו ולא בפני אחאב, כאשר צוּוָה?

אפשר לשער שאליהו מפחד מאחאב, שעל פי עדות עובדיהו (בפס' 10), חיפש אותו בכל מקום אפשרי. שתי בעיות מתעוררות מהשערה זו. האחת, לא ברור אם אליהו ידע שמחפשים אחריו.

והשנייה, כאשר אליהו פוגש את עובדיהו, הוא איננו מוסר לו את דברי ה', אלא מבקש ממנו: לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ(פס' 8), כאילו שהוא מתעקש למסור את הבשורה על הגשם לאחאב עצמו.

אם כך, אליהו מבקש לבצע את שליחותו ולפגוש את אחאב.

האומנם?

המשך הסיפור איננו תומך בפרשנות זו. כי גם כאשר אחאב מגיע לבסוף לפגוש את אליהו (פס' 16- 19) – אליהו איננו אומר לו את דבר ה' אשר צוּוה לומר.

נראה שמה שחשוב לאליהו הוא שאחאב, המלך, יבוא אליו, אל הנביא. כאשר אחאב מגיע, הם מחליפים ביניהם דברים קשים, ואליהו מסביר (מה שלא הוסבר קודם) מדוע באה הבצורת על ישראל – בגלל עבודת הבעל (פס' 18). אליהו אמנם לא התבקש על ידי ה' לומר כדברים האלה, אבל אפשר לטעון שהסבר כזה היה חסר, וחשוב שנֶאֱמַר. עכשיו אנחנו מחכים שאליהו יגיד את מה שה' אמר לו להגיד – שהגשם עומד לבוא. אך לא, אליהו עדיין לא הגיע לכך.

כאשר עובדיהו חושש שאליהו ייעלם, כפי שנעלם במשך שלוש שנות הבצורת, אליהו מרגיע אותו ואומר: חַי ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו  כִּי הַיּוֹם אֵרָאֶה אֵלָיו(פס' 15). אליהו משתמש בביטוי זהה לזה שאמר בפרק י"ז פס' 1: אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו. אולי הדמיון מרמז לכך, שגם הפעם אליהו, שליח ה', ינקוט יוזמה, כמו שעשה בהכרזה על הבצורת? ואכן, אליהו יוזם צעד מפתיע: הוא דורש מאחאב לאסוף את נביאי הבעל והאשרה אל הר הכרמל (פס' 19).

למה? מה פתאום?

אין לכך הסבר.

אולי אליהו רוצה להפגין את יכולותיו לפני שיאמר סוף סוף לאחאב את מה שציווה עליו ה'? לאליהו הפתרונים.

מה מבקש אליהו למסור בתפילתו אל ה'?

כך או כך, "המופע האורקולי" שעושה אליהו על הר הכרמל איננו חלק מההוראות שנתן לו ה'. שוב אליהו נוקט יוזמה,[5] והאל משתף אתו פעולה, ומעלה אש במזבח (פס' 38).

למה?

אולי מפני שלפני כן אליהו ריפא את מזבח ה' ההרוס (פס' 30) והתפלל לה'.

בתפילתו אומר אליהו: ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ ובדבריך (וּבִדְבָרְךָ) עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.  עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה' הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית(פס' 37-36). לנו, הקוראים, שיודעים מה אמר ה' לאליהו לעשות ולומר (פס' 1) – קשה שלא לראות בפניית אליהו לה' מעין התנצלות. אליהו מציין שהוא עבדו של ה' ומוסיף הסבר: ובדבריך (וּבִדְבָרְךָ) עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. אנחנו יודעים שאין זה מדויק לגמרי, אבל אליהו מתכוון לומר, ואין ספק שבכנות מלאה, שכל מה שעשה – עשה למען יראו כולם כִּי אַתָּה ה' הָאֱלֹהִים (פס' 37). כלומר: המטרה חיובית וברורה. נשים לב כי גם הפעם, כמו בנס החייאת הילד, ה' נענה רק לאחר פס' 37. בפס' 36 אין בקשה, ואליהו הוא עדיין מרכז הפנייה. רק לאחר פסוק 37 נענה ה' ומוריד אש על המזבח הרטוב.

אֲחֹרַנִּיתזה אחורה או קדימה?

הביטוי וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית(פס' 37) מעורר קושי גדול. במסכת ברכות דף ל"א עמוד ב' מובאת דרשה, אשר שימשה בסיס לפירושיהם של כמה מפרשים. למשל –

אמר רבי אלעזר: אליהו הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר: "וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית" (י"ח 37).

פרשנים רבים רואים בדבריו של אליהו הטלת אחריות על ה' לכך שישראל היו שקועים עד עתה בחטאם. אך כנגד זה קיימים פירושים אחרים, המסבירים:[6] אתה, ה', תָסֵב את אמונת בני ישראל מהבעל אחורה, כלומר: בחזרה לאמונה בה'. כמובן שלדרכי הפרשנות השונות יש השלכות מרחיקות לכת על האופן שבו מצטיירת דמותו של אליהו.

ושוב – ה', המחנך הסבלן של אליהו, משתף פעולה למען המטרה החיובית, וממלא את בקשתו של אליהו (פס' 38). המטרה הושגה: כל העם מודה שה' הוּא הָאֱלֹהִים ה' הוּא הָאֱלֹהִים (פס' 39).

על השחיטה ועל הגשם

לאחר הודאת העם שה' הוּא הָאֱלֹהִים(פס' 39), אליהו מצווה: תִּפְשׂוּ אֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אִישׁ אַל יִמָּלֵט מֵהֶם וַיִּתְפְּשׂוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם(פס' 40). הפעם החריגה של אליהו מהוראת ה' (לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, י"ח 1) ברורה, ויש בה כדי לזעזע את הקורא בן ימינו. הפער בין ההנחיה הפשוטה של ה' – ללכת ולומר לאחאב שה' יביא גשם – לבין השחיטה של 400 נביאי הבעל, הוא הבדל עצום ומעורר תהיות.

נראה שהסופר רומז על עמדתו לגבי התנהגותו של אליהו בכך שהוא מייחס רק לאליהו את הורדת 400 הנביאים אל נחל קישון ושחיטתם. הפעלים הם בלשון יחיד, למרות שסביר להניח שאליהו לא יכול לבצע את המעשה לבדו.[7] בכך רומז הסופר, שאליהו הוא האחראי למעשה, גם אם לא הוא עצמו שחט את 400 הנביאים במו ידיו.

גם הבחירה בפועל וַיִּשְׁחָטֵםמרמזת על ביקורתו של הסופר כלפי התנהגות אליהו. בדרך כלל שוחטים בעלי חיים, לא בני אדם (למשל: שחיטת הפסח – שמות י"ב 21, ועוד דוגמאות רבות בתנ"ך לשחיטת קורבנות). יפתח שחט 42,000 איש מבני אפרים (שופטים י"ב 6). יהוא דואג לשחיטת 70 בני המלך (מל"ב י' 7) כדי לסלול לעצמו את הדרך למלוכה. נבוכדנאצר מלך בבל שחט את בני צדקיהו לעיניו, וכן את כל שרי יהודה (ירמיה ל"ט 6, נ"ב 10). בישעיה נ"ז 6-5 מובאת עדות לפולחן אלילי שהיה כרוך בשחיטת ילדים ליד נחלים. השוואת מעשה אליהו למעשים אלו איננה מחמיאה לו...

ועכשיו, אחרי השחיטה, האם יגיד אליהו סוף סוף לאחאב את מה שה' ציווה עליו?

מסתבר שלא. אליהו איננו אומר לאחאב שה' יביא גשם. נראה שהוא שיכור מהצלחותיו וממעשיו ומנסה להראות לאחאב שהוא, אליהו, הוא מביא הגשם, כפי שאמר לאחאב בתחילת פרק י"ז: אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי. אליהו נותן לאחאב הוראות: עֲלֵה אֱכֹל וּשְׁתֵה  כִּי קוֹל הֲמוֹן הַגָּשֶׁם(פס' 41) – בלי להזכיר את ה'.