אורן יהי-שלום | פירות להשכיל

 

תיקון החינוך תוך טיפוח זהות יהודית הומניסטית הינו תנאי לחוסנה של ישראל

 

ניסיונות חוזרים ונשנים לאתר מחצבים באדמת ארץ ישראל מעלים שוב ושוב חרס, תרתי משמע. אולי מוסרת לנו האדמה בענווה מסר- בזיעת אפיכם המודרנית תאכלו לחם ובזכות חינוך תקצרו פירות נחמדים להשכיל. יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל ז"ל תיאר זאת בדרכו הישירה כשהכריז בנאומיו: "למדינת ישראל אין אוצרות טבע, אין מכרות פחם ואין נפט. אוצר הטבע הרציני ביותר שלנו הוא הילדים שלנו".

 

חוסנה הלאומי של מדינת ישראל קשור עם יכולתה הצבאית, יכולתה הכלכלית והסולידאריות של אזרחיה. כל אלו תלויים בתשתית החינוך וחשוב להדגיש כי אין מדובר רק בטיפוח כישורים יצרניים.

הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית יצרה תלות ייחודית: חוסנה של הדמוקרטיה מותנית באופי הזהות היהודית. שהרי אם היהדות היא דת המחייבת ציווי לסמכות רבנית המקיפה את כל תחומי החיים - עומדת היא בסתירה להתנהלותה של דמוקרטיה.

על-כן עיצוב זהות יהודית ובמרכזה ערכים הומניסטים מהווה תנאי לחוסנה הדמוקרטי של ישראל כמדינה יהודית. אך לא רק, העיסוק בזהות היהודית של ישראלים היא עניינם של כל היהודים שכן ישראל מהווה כבר כיום את ריכוז היהודים הצעירים הגדול בעולם.

נוסף לכך, טיפוח כישורים אינו עומד בסתירה לחיזוק התרבות אלא להיפך: אוצרות הרוח של האדם הם התשתית המרכזית להפנמת ערכים אך גם להכרת העולם על גילוייו. שליטה במרחב התרבותי מהווה תנאי מהותי לחשיבה יוצרת והתפתחות. הקשר הידוע בין התמצאות בשפה (מערכת הסמלים המרכזית של תרבות) ואינטליגנציה הוא אחד הביטויים לכך. היטיב לתאר זאת לאחרונה הכתב הכלכלי של עיתון "ידיעות אחרונות" סבר פלוצקר כשטען כי החדשנות והיצירתיות של התעשייה הישראלית הם פועל יוצא של לימודי הרוח ובלעדיה עתידם נדון לכישלון.1 

 

סימנים לדאגה. רוב ילדי ישראל מתחנכים במערכת "ממלכתית" אשר שמה מרמז כפי הנראה לימים בהם המנהיגות החינוכית והפוליטית פעלו בחפיפה והממלכה ניהלה בכישרון  גדול יותר את ענייניה.

בשני העשורים הראשונים לקיומה התמודדה מערכת החינוך הישראלית עם אתגרים גדולים והציגה הישגים לא מבוטלים: קליטת עליה, פיתוח תשתית חינוכית למדעים וטכנולוגיה שאת פירותיהם אנו קוצרים עד היום.2 עם זאת, במבט לעתיד מתגלים סימנים מדאיגים הן ברמת הלימודים הכללית3 והן בחינוך לתרבות ולערכים. על-כן כל מי שחפץ בחיזוק ישראל כדמוקרטיה יהודית ליברלית יציבה, מפותחת ומוסרית, חייב להתעניין במערכת החינוך הישראלית ולשאול כיצד ניתן לשנות מגמה. מה הם האתגרים העומדים בפניה?

 

אתגר הערכים –  יהדות כתרבות הומניסטית. בתי הספר הממלכתיים בעיצומו של משבר תכני הנוגע לשאלות הזהות של החברה הישראלית אך גם במשבר המשמעות בתרבויות הפוסט מודרניות. אתגר הרוח בבתי הספר הממלכתיים מורכב אך אנו יכולים לו. בכדי להפיח רוח במפרשי בתי הספר הממלכתיים עלינו לחזק את יסודותיהם בשלושה אפיקים עיקריים:

1. חינוך להכרה, התמצאות והזדהות עם היהדות כתרבות 

2. חינוך להפנמת ערכים הומניסטים המשוקעים ביהדות ומאפיינים זרם גדול בתוכה בימינו

3. חינוך לפיתוח ולקיום אורח חיים ההולם  את עולם התוכן היהודי-הומניסטי שלנו

 

יהדות כתרבות. החינוך ליהדות כתרבות מהווה מפתח לשינוי הפועל בכמה כיוונים. תחילה הוא מחייב את המחנכים להכיר בתרבות כמישור התייחסות מרתק הכולל שלל מושגים כמו: סימן, סמל ומשמעות, דרך מערכות בתוך התרבות כמו שפה, דת, טקסים או אידיאולוגיה, כלה במושגים הנוגעים להיבט הרחב של גבולות תרבותיים, ערכים, רב תרבותיות, פלורליזם ועוד.

ההכרה ביהדות כתרבות היא לא רק הדרך היחידה בה ניתן לתאר את היהדות מבלי להוציא אף קבוצה שכזו ממנה, אלא גם התנאי לחיבור אמיתי של בעלי גישות הומניסטיות אליה, שכן היהדות מתגלה במלוא הדרה דווקא ללא הפריזמה של המתווכים בין האל לברואיו. שופט בית המשפט העליון חיים כהן ז"ל היטיב לתאר זאת כשקבע כי "מורשת ישראל מצטיינת בשלושת אלה: ראשית, היא גורפת ומקיפה את כל נכסי התרבות שבאו אלינו בירושה מאבותינו שבכל דור ודור ובכל אתר ואתר; שנית, היא מונח לא-משפטי, לא טכני, ואינה מצביעה על אחד ממקורות המשפט המוכרים; ושלישית, אין לה משמעות דתית."4  אם תרצו – זו העגלה המלאה. 

 

התמצאות אמיתית בתרבות היא מפתח משמעותי להשגת יעדים בחינוך.

הרטוריקה המקובלת בבתי ספר ממלכתיים מדגישה לא פעם את החינוך לערכים במנותק מהמורשת היהודית כאילו ניתן לנתק בין השניים. טעות זו נפוצה בשל הזיהוי המוצדק של ערכים כעניין אוניברסאלי. אלא שעל אף היות הערכים אוניברסאליים הם אינם באים לידי ביטוי אלא בתוך תרבות מסוימת. או בפרפראזה על ביטוי אחר: הניסיון לחנך לערכים בהתעלם מהקשרם התרבותי כמוהו כניסיון לדבר בשפה שלא תהיה שפה מסוימת5.

האושר שכל כך תרים אחריו במחוזותינו טמון לא אחת ברגיעה ובביטחון שמעניקות לנו רשתות המשמעות המרכיבות תרבות. הרי ללא אוריינטציה בזמן עלול האדם לאבד טעם לחייו. אין זה מקרה שסיפור הבריאה הראשון בספר בראשית מלווה בביטויי סיפוק רבים מצד האל. כיבוד השבת מאפשר לנו ליצור מחזור זמן אנושי, לתקף את קיום הזמן ועמו את התכלית והתקווה. אחד האתגרים הגדולים של החינוך הממלכתי הוא באימוץ מחדש של מושגים כמו "כיבוד השבת" מבלי שתתלווה לכך פרשנות אורתודוכסית מצמצמת. כולנו מכבדים את מהותה העיקרית של השבת בדרך זו או אחרת. משפחה הנוסעת ברכבה לטיול משפחתי בחיק הטבע הרי היא מקדשת ומכבדת את השבת ואם הטיול משלב גם לימוד ושירה הרי הם המהדרין שבמהדרין.

הכרת היהדות כתרבות נוגעת לממדים חינוכיים רבים נוספים כמו הכרת הפלורליזם המאפיין אותה, יחסי הגומלין הענפים בינה ובין תרבויות שכנות ועוד.

 

הפנמת ערכים הומניסטים ביהדות. עבור רבים מאיתנו נתפש עולם הערכים ההומניסטי כהתפתחות מערבית המזוהה עם מהפכות אזרחיות באנגליה, צרפת ואו אמריקה. עם מחשבות על הסדר החברתי של הובס או ג'ון לוק, ועם החירות של ג'ון סטיוארט מיל. אך גם בלי שנפשפש בשורשי הרעיונות הללו ונידרש למקורם המדויק – מותר לנו לאמץ אותם ליהדות, אם לא כפועל יוצא של מורשתה, אז לפחות כהתפתחות רעיונית לגיטימית6. פעולה שכזו תפיח רוח חיים בחינוך הממלכתי הנתפס לא פעם לבלבול ולמבוכה מיותרים. מלבד ההכרה בפלורליזם היהודי שבו מתקיימות זו בצד זו אמונות שונות לרבות דורות של אפיקורוסים, שנוכחותם הייתה משמעותית דיה שיזכו לכינוי ייחודי זה. ומטילי ספק, כמו שכנראה היו יוצרי ספר איוב, קהלת ואחרים7. וגם יוצרים שלא התעניינו בפולחן, כמו רוב הנביאים, יוצר שיר השירים, משלי מגילת אסתר ואחרים, אין שום סיבה שלא נחשוף בחינוך ילדינו את יסודותיה הערכיים של התורה עצמה. התורה שלנו.

מפאת קוצר היריעה נציג פה רק מעט שבמעט: 

סיפור יציאת מצרים התופס את עיקר ספרי התורה מהווה התמודדות מרתקת עם אמונות מצרים העתיקה המובילה לשעבוד החיים כהקדמה לחיי הנצח שאחרי המוות. סיפור יציאת מצרים הוא יצירת מופת העוקרת אמונות מצריות מיסודן, שוללת פולחן "ברואים" כמו אלילי הנילוס, החיפושיות, העפר ועוד.. ומרחיקה מקידוש המוות. התורה מתאמצת לקבע את האמונה כי "מעפר באת ואל עפר תשוב"- מקור הטומאה במתים והקדושה נמצאת דווקא בתִרבות החיים עצמם.

עשרת הדיברות – חוקת האל, מכוונת כולה אל חיי מוסר ומדגישה את הטעם לכך "למען ייטב לך". אם נקבל את הגדרת האל את עצמו כ "אהיה אשר אהיה" המבקש מבני האדם שלא ישיגו אותו באמצעי כלשהו ורק יצייתו לחוקיו הרי שיש לנו כאן "פיקציה משפטית", כפי שניסח זאת השופט חיים כהן, המכוונת אל המוסר. עמד על כך הרמב"ם כשקבע כי ה"תכלית" היא בקיום השבת ומצוות המוסר והניח כי הפולחן כולו נוסד כמענה זמני עד שייגמל העם מהפגאניות8.